אחד ועוד אחד, שווה שתיים.
אפשר לחפש, איך לסתור את זה.
בכל זאת אם יש לנו תפוח ביד ומישהו מביא לנו תפוח נוסף. יהיו לנו שני תפוחים.
ככה זה בהגיון שלנו היום. לא דווקא המספר שתיים, והציור שבחרנו שיסמל אותו.
אלא המשמעות של אובייקט אחד ועוד אחד שווה שניים מהאובייקט. [נפח כפול, כמות כפולה, אורך כפול..]
ויום אחד קם אדם בבוקר ומכריז.
אחד ועוד אחד, שווה חצי.
וכולם, בוההים בו.
חוץ מזה שחינכו את כולנו לאחד ועוד אחד, שווה שתיים.
אני בוחר להאמין שחינכו אותנו, גם לנסות לקבל את השונה.
ובמקרה הזה, השונה. לא רק במראה שונה.
אלא כל תפיסת החיים שלו, היא שונה.
למעלה יהיה בכלל אחורה וקדימה יהיה למטה.
וכל מה שמסביב יסתדר, יסתדר בצורה המיוחדת שלו.
לפי אותו היגיון מיוחד.
וככה גם היא הייתה כל החיים.
קמה בבוקר, הכינה ארוחת בוקר. רק שחוץ מהכוונה והאוכל, ארוחת הבוקר הייתה מלאה בעצבים.
הלכה לקנות מתנה לכבוד היומלדת שלי, ובפועל נכנסה לחדר שלי ושברה עוד זיכרון שאבד.
התקשרה לומר שהיא אוהבת, והשיחה נגמרה במשטרה שעיכבה אותי כמה שעות.
עברה לחו"ל במטרה לשפר את המצב בבית, תכף הבית יוצא למכירה ואנחנו כבר לא נהיה פה.
וככה כל פעם מחדש, אני שובר את הראש.
מה שוב עשיתי שהביא למצב הזה.
ואני מבין כבר, אפשר לומר תקופה לא קצרה.
זה לא באמת אני, פשוט תמיד הנחתי שאפשר לנקות באמצעי זהירות.
כנראה שהם פשוט לא רלוונטים.
אני מנסה להאמין, שאנשים עושים את הדברים שהם עושים בלת ברירה.
אבל ככל שהחיים ממשיכים ומתקדמים, אני נשאר רק עם טעם רע בפה.
וכל מה שבא לי לעשות זה להקיא הכל החוצה.
להוציא את כל החרא, שחלחל שנים על גבי שנים.
כמות השנאה ששוכנת בתוכי, מרגישה כאילו יכלה לקיים מפעל גרעיני רק באמצעות השנאה.
ונמאס לי לשנוא, אני שונא לשנוא. רוצה להסתכל אל עבר הרחוב, אל האנשים שחולפים על פני אינספור פעמים ברחובות.
אל עבר החברים שיושבים מולי ונהנים, אני איתם. אבל בפנים אני שונא.
אם רק הייתי יודע, איך מסדרים את המשוואה המזדיינת הזאת.
אם רק הייתי יכול להפוך כל מינוס לפלוס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
