עברו שנתיים וכמה חודשים מאז שהתגייסתי.
את סוף השבוע, נתנו לי להעביר בבית. יום ראשון יש לי יום הולדת.
חמישי, אני מגיע בשעה מאוחרת הביתה, יוצא לבלות קצת עם חברים.
שישי בצהריים אני מקבל שיחת טלפון מהקצין שלי.
הוא רומז לי מפורשת, הולכת להיות פעולה צבאית נרחבת.
הצוות שלך, כנראה יהיה חלק ממנה.
בחדשות, לא מפסיקים לדבר על הירי.
הוראות מפורשות, להכין מרחבים מוגנים בירושלים, תל אביב.
אפילו כביסה לא הספקתי לעשות.
באוטובוס בדרך, אחותי מתקשרת מבוהלת.
"הייתה אזעקה במבשרת, אני מתה מפחד"
אני באוטובוס, חסר אונים. לא פה ולא שם.
מבצע "עמוד ענן" החל.
אנחנו, אנחנו מתארגנים.
לעזה לא הגענו.
הפלאפון נשאר בבסיס.
החוג"ד כמוני, הוקפץ.
אני לא אשכח, כמה לחוץ הוא היה ובכל זאת עזר לי לארגן את הציוד.
קור כלבים, הגשם כמעט לא מפסיק.
ואנחנו, אנחנו בכלל בדרך לגבול סוריה.
הסורים לא מפסיקים להילחם בעצמם.
במקביל גובר הירי לארץ, מעזה ובמקביל מסוריה.
אני אוהב את התיאור "קור חודר עצמות".
מצליח לתאר בצורה מדוייקת את ההרגשה.
כל כך פאקינג קר שמרגישים כל תנודה של הרוח, בכל עצם בגוף.
ברגליים מזמן איבדתי תחושה והידיים לא מפסיקות לרעוד.
מדי פעם, אנחנו שומעים כדורים שורקים לידנו.
ואני, עייף, רעב, חלש, רק רוצה לשמוע שהכל בעזה כבר נגמר.
חברים שלי, מיחידות אחרות בכלל בגבול של עזה.
אף אחד לא יודע מה באמת קורה איתנו.
בקשר אף אחד לא מוכן לומר לנו כמה זמן נהיה שם.
וככה חגגתי את היומלדת, בפאקינג בונקר מתחת לאדמה.
בגשם, עם הפוגות קצרות של שמש קרירה.
לחוץ לדעת, רק מה יהיה ומה קורה עכשיו.
ושבוע אחרי, כל השבוע הייתי בסטרסס.
מריץ את אותה סיטואציה בראש שוב ושוב.
והנה היום, יום אחרי יום ההולדת.
כמה שעות אחרי שהלכתי עם חבר מנהריה להר מירון.
בשעות שהן לא שעות והליכות שלא נגמרו.
שתינו, אכלנו וטיילנו.
והפלאפון שוב לא איתי. או יותר נכון כבוי, למקרה הצורך.
רק הפעם הניתוק מבחירה.
המשקל על הגב, ההליכה הקשה, האוכל הנורא..
הכל מבחירה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
