בזמן האחרון יש לי המון סיוטים.
בין כל החולמות שהיו לי, הבנתי.
הבנתי שאני מפחד, אפילו מאוד.
אני לא יכול לומר על עצמי, שאני טיפוס פחדן.
יש לי שני קעקועים. שתי הרחבות. עגיל בפיטמה.
אני נוסע על סקייטבורד כבר שבע שנים.
קופץ ממדרגות, עולה על רמפות חדות ויורד בירידות תלולות.
חקרתי גגות וישבתי בנקודות, הכי גבוהות.
ניסיתי דברים, פגשתי אנשים.
הייתי במשטרה ואפילו הביאו שישה שוטרים בשביל לעכב אותי לתחנה.
התחצפתי למבוגרים, תפסתי תחת על צעירים.
עשיתי כל כך הרבה ומנגד כה מעט.
אבל רק לאחרונה הבנתי ממה אני מפחד.
האמנתי שאני מנסה להבין אנשים.
כל החיים חוקר אנשים ואת ההתנהגות שלהם.
לרוב אני מבין, סך הכל אנחנו יצורים חיים לא יותר מידי מורכבים.
או שבעצם ממש, ממש מורכבים. פשוט הפעולות שלנו די פשוטות ברובן.
לקום, לצחצח שיניים, לאכול, לראות טלוויזיה, להתנוון מול הפייסבוק, ללכת למקום כזה, או אחר ולחזור.
שוב לאכול וללכת לישון [אני יכול להמשיך את הרשימה ולהיכנס ליותר ויותר פרטים. הכל עניין של כמה עניין אנחנו מעניקים לזה].
ולאחרונה היה לי גל סיוטים בלילות.
אני מתעורר, בתוך המיטה מיוזע קלות וכך גם המיטה.
חלקיק שנייה לוקח לי, בשביל להבין שזה היה חלום.
לאחרונה בכלל, אני מלא במחשבות ורעיונות. מה הפלא שהראש עובד.
סוף, סוף מצאתי פחד אמיתי.
אני מפחד מאנשים.
בגלל שיותר מהכל, אנשים למרות שהם צפויים, תמיד יכולים לעשות דברים שאי אפשר לצפות מראש.
האדם הוא הדבר הכי מסוכן. תמיד אמרתי לעצמי שאני האויב הכי גדול של עצמי.
אבל ככה כולה האנשות.
האנושות היא האויב הגדול של עצמה.
וכל האנושות מלאה באנשים.
כל האנשים שקועים בעצמם ואת הראש עמוק באדמה תוקעים.
מול מסכים, מול מול ניירות עם פרצופים.
בעבודות שבכלל לא מעניינות אותם.
באנשים שאם היו מסתכלים מסביב מזמן היו מוצאים אחרים.
אז ככה זה.
האדם הוא ייצוג הרוע בעולם.
ואני מסרב להשלים עם זה.
אז אני מבטיח לעצמי כאן ועכשיו, שלעולם אעשה כל מה שאוכל.
למרות שזה לא נורא לפעמים את הראש לתקוע באדמה.
אבל שתהיה אדמה אמיתית ולא איזה מסך. ושיהיה נוף ולא תמונה.
אני לא יודע למה, זה תמיד יוצא יותר מבולגן ממה שאני מתכנן את זה בראש.
ככה זה. לפעמים זה גם מפיק דברים טובים.
טיול קצר לבאר שבע.
צילמתי וערכתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
