כמו עבדים במצרים העתיקה הם היו.
כולם הכו באדמה פעם, אחר פעם.
עברו עשר דקות, אולי יותר.
התעייפתי רק מלצפות בהם.
כששלחו אותי להביא טפסים, כבר בדרך הייתה לי הרגשה לא טובה.
הרגשה כזו של, אין לי כח, אפילו להתחיל.
ויתרתי.
בצבא תמיד אמרו לנו "מה שלא עובד בכח, עובד בעוד יותר כח".
אולי בגלל זה לא אהבתי את הצבא.
במיוחד את הקטע של הכח.
אני תמיד חושב שכח, הוא לא הפיתרון. גם לא כוחניות.
לכן רע לי, כשאני נהיה כוחני.
אני לא אוהב להיות כוחני. זה גורם לי להרגיש רע.
במיוחד רגע אחרי, זה ממש רע.
כשהכח עולה לראש, הראש נהיה שחור.
כשהכל שחור מסביב, אתה כבר לא באמת מודע למעשייך.
ובסוף כשהכל מתפרץ ומתפוצץ, הגוף שלי מתמלא בבחילה.
הידיים רועדות [יותר מבדרך כלל], הראש סחרחר.
ככה גם בצבא, רגע אחרי שסיימתי להניף את הפטיש ולתקוע את חתיכת הברזל באדמה.
הידיים רעדו והראש היה סחרחר. רק ששם לא הרגשתי רע.
לפחות לא בגלל אותה חתיכת ברזל שחטפה את כל המכות.
יש כח טוב.
יש גם כח רע.
אפשר לנצל את הכח, לכאן או לכאן.
הכח תמיד קיים.
תמיד יהיה לנו הצורך בכח.
השאלה היא אם יהיה לנו כח לא לרצות עוד כח.
לבסס חיים שאינם תלויים בכח.
חיים שהבסיס שלהם הוא לא מהלומה של חמש קילו בברזל שנתקע באדמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
