לכל אחד, האמת שלו.
ערכים, מחשבות ומציאות.
במבט רחב יותר. יש את החברה.
הרצוי הוא, שנרצה לטובת הכלל.
המצוי, שנמתקד בעצמנו.
אני הולך לישון. לפעמים בלילות ולפעמים בבקרים.
הכל תלוי, בשעות העבודה ובפעילות מסביב.
בהתאם לשעה, כך גם המחשבות נודדות.
מצאתי את עצמי, פעם נוספת, מתהפך במיטה.
השמש, הפציעה כרגיל בשש וחמישה ופעם נוספת, ראיתי את הזריחה.
אור, ספק כתום, ספק אדום, שטף את חלל החדר.
ברקע, התנגן תום יורק וכדרך קסם שאב אותי הרגע, לאזור שנמצא בין חלום למציאות.
הגוף, בהכרה מלאה, המוח מלא בחומרים, מן המצוי.
אני רוצה להתעורר, באזור הרצוי.
כך, אני מטייל בתודעה.
לפעמים, אני יוצא בלי מטרה, בלי מחשבה.
נותן לרצף הארועים, לבנות את המקום הרצוי, במעמקי התודעה.
לפעמים, אני גם, חושב עם מטרה.
קורה שלפעמים, הגבולות בין העולמות, כמעט ונעלמים.
אני מאמין, בעצמי לפחות.
באנושות, קצת פחות.
באותה נקודה, בין שקר למציאות.
היכן שהמחשבות נודדות, בין אלו הרצויות, לבין אלו המצויות.
אני חולם, על המוות והחיים.
על אנשים, עם פרצופים מטושטשים.
כולם רוצים יותר ומקבלים פחות.
מה היה קורה, אם היינו נותנים יותר.
מבקשים פחות.
קשה לי, אבל כנראה זה בעיקר בגללי.
בין אילת לירושלים.
שעת ארבעיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
