עשו אותי עיתונאי!

המשא ומתן הקואליציוני יסיים את חלקו הראשון השבוע. לאחר מכן יאלץ נתניהו לבקש מהנשיא עוד שבועיים להרכבת הממשלה, ואז הוא כבר יהיה עם הגב לקיר. האדם היחיד שמכניס את עצמו להיות עם הגב לקיר הוא נתניהו עצמו, וצוות המשא ומתן שלו. מורגשת בעוצמה העובדה שאין פרופורציות בין היחס שהוא נותן לליברמן, לבין היחס שהוא מעניק לשאר המפלגות, כולל המפלגה שלו. נתניהו יכול היה לסיים את המו"מ בקלות ובתחושה טובה מצד כל הסיעות, אך הוא מסרב לעשות זאת.

זה התחיל מהעובדה שליברמן מקבל הכל. את החוץ, את המשפטים (ליעקב נאמן), את ביטחון הפנים, את הקליטה, עוד שני משרדים ושלושה-ארבעה סגני שרים, ואחרי כל-כך הרבה דרישות ליברמן מתעקש שהתיקים לא יהוו מכשול לכניסה לממשלה. את ברית הזוגיות שהוא הבטיח ליברמן שכח, את הגיורים הוא זנח ואת שינוי שיטת הממשל הוא רוקן מתוכן. העיקר כרגיל הוא התיקים. לא קיבלנו את המשפטים לפרידמן? – תביאו את נאמן (לא פחות מהפכן מפרידמן) פלוס תיק הקליטה.

מה יישאר למפלגות האחרות? יהדות התורה תקבל את יו"ר ועדת הכספים ואולי עוד סגן שר. ש"ס תקבל את הפנים והשיכון. ומה יישאר למפלגות הדתיות? הפירורים. עשו בשכל האיחוד הלאומי והבית היהודי שהחליטו ללכת יחד בגוש חוסם. כעת יעקב כץ דורש את תיק החינוך לפרופ' הרשקוביץ, והלה דורש את השיכון לכץ. כעת הם יוכלו לנצל את שבעת המנדטים המשותפים שלהם, שזה לא כ"כ רחוק מה-11 של ש"ס שקיבלו תיקים בכירים, ורק חצי מה-15 של ליברמן שבגינם הם קיבלו את כל העולם.

נתניהו ראה את הדרישות של הפלג הימני של הממשלה המתהווה, ושלף שפן חסר סיכוי מהכובע. ספין. הוא יעשה ממשלת רוטציה בלתי-שוויונית עם ציפי לבני. ממשלת אחדות שהימין לא יכול לקבל. קיווינו שעם פרידתנו מאולמרט נפרדנו גם מהספינים. חבל שהתבדינו.

במקום לעשות משא ומתן אמיתי, עם רצון ליצור שותפות אמת בין כל המפלגות שמרכיבות את הממשלה, נתניהו נכנע למפלגה אחת והניח שהשאר נמצאות בכיסו הקטן. עדיין לא מאוחר לשנות זאת. עדיין אפשר לפתוח את המו"מ, כדי למנוע את הקמתה של ממשלה שאין לה סיכוי להחזיק מעמד מול האתגרים ומול הגחמות של חלק מהפוליטיקאים. אולי אם לא תהיה לו ברירה אלא להגיע לרגע האחרון – אז נתניהו יאלץ לחלק את הכוחות באופן הוגן בממשלה שלו.

גלעד שליט – הסרט

תסלחו לי על הציניות, אבל זה קשה שלא לומר זאת. התקשורת עשו ממשא ומתן אחר, זה על שחרורו של גלעד לביתו, סרט. יש לי אפילו שם: "השיבה הביתה". על חשבון גלעד שליט, על חשבון משפחתו, על חשבון הממשלה, על חשבון המנהיגים, על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון כולם התקשורת החליטה לערוך סרט שיש לו מטרה אחת – לפגוע בסיכויים של גלעד לשוב הביתה. כלומר, זוהי לא המטרה המוצהרת, אלא רק תוצר הלוואי שלה.

במקום לתת למו"מ השקט את האפשרות לנסות ליצור עסקה צודקת שתאפשר מצד אחד להציל את חייו של החייל החטוף, ומצד שני לשמור על חייהם של חיילים רבים, התקשורת החליטה שאם לא עכשיו – לעולם לא, ושנתניהו ודאי לא יחזיר את גלעד הביתה אלא רק אולמרט יכול (כי הוא שמאלני כמוהם?), ולכן הקמפיין תפס תאוצה בלתי הגיונית בעליל.

אלא, שבמקום להועיל הקמפיין הזה רק מזיק. הוא גורם למו"מ לרוץ בקצב שאינו נכון מבחינת המדינה; הוא גורם לכך שיש לחץ על המנהיגים לשחרר כמות סיטונאית של מחבלים. אח"כ כשנאלץ לצאת שוב למלחמה או איזה מבצע כדי להגן על חיי האזרחים שלנו מהמחבלים הללו שיתפוצצו לנו ברחובות או ישגרו עלינו עשרות ומאות טילים, אז שוב יצעקו נגד המבצע או לפחות שצריך לסיים אותו מהר. וכך נמשך מעגל ההתחסדות.

קצת קשה לומר זאת, וזה מאוד לא פופולארי, אבל חיילים יודעים שהם יוצאים לקרב לפעמים כדי להיהרג. אנו מצווים לעשות ככל יכולתנו כדי להחזיר אותם הביתה בשלום, אבל זה לא כולל לסכן את חיי כולנו. יש לזעוק זאת בקול גדול: אסור לשחרר מחבלים לביתם! (מקסימום תשלחו אותם לגלות עולם באחת מארצות ערב) אסור לתת לחמאס לנצח אותנו, ולהעניק להם לגיטימציה לחטיפה של חיילים נוספים מקרב בנינו.

רק בעוצמה נצליח לנצח. לא בתבוסתנות!

כדאי לומר את האמת, המפלגות הללו צודקות. אמנם יציבות שלטונית היא סוג של סיסמא שיזם אהוד אולמרט כדי להמשיך לשלוט למרות כישלונו במלחמת לבנון השניה, אך יש בה סוג של אמת. לא יתכן שממשלה בישראל לא תצליח לאחוז במושכות ההנהגה פחות מ-4 שנים, שלא נדבר על כך שבדרך כלל משך כהונה של ממשלה היא סביב השנתיים וחצי בלבד. לאחר שעוברת מחצית הכהונה כבר מתחילים לחשוב על הקדנציה הבאה, והבחירות התכופות לא טובות לישראל.

אך כיצד יש לבצע את הרפורמה? שלל אפשרויות קיימות כעת על סדר היום, חלקן לקוחות ממודלים של מדינות אחרות. לפני ביצוע שינוי מרחיק לכת כזה צריך לבחון היטב את ההשלכות. כדאי, למשל, לעשות לשם כך סקרים שיבצעו פילוח יותר מדויק של האוכלוסייה ע"פ אזורי מגורים, ועוד דברים נוספים. יש לזכור שאמנם כל חוק הוא ניתן לשינוי, אך כאשר כבר מכוננים דרך חדשה יהיה קשה להחזיר את הגלגל אחורה, או שאז כבר יהיה מאוחר מדי לעשות זאת בשל המציאות הפוליטית החדשה שתיווצר.

הצעת ליברמן: משטר נשיאותי

אביגדור ליברמן מציע לכונן בישראל משטר נשיאותי. כלומר, בעל הסמכות יהיה נשיא המדינה, בדיוק כמו ארצות הברית, ולא ניתן יהיה להפיל אותו. נשיא המדינה לא יצטרך לרוב פרלמנטרי, והוא יוכל למנות שרים לפי ראות עיניו בלי כל צורך להעביר את ההצעה בכנסת. בנוסף, הבחירות ייערכו במתכונת משולבת, בה שישים אזורי בחירה יבחרו שישים נציגים, ושישים נציגים אחרים ייבחרו ע"י המפלגות כפי שנהוג כיום.

הצעתו של ליברמן קצת מתעלמת מהעובדה שיישום שיטה כזאת תכניס לכנסת עשרות ח"כים שאינם יהודים. איזורים נרחבים של המדינה – הגליל והנגב, מיושבים ברוב ערבי, וכך כל איזור כזה, שיחולק לכמה תתי-איזורים, ייוצג ע"י ח"כים ערבים. בשל העובדה שאנו יודעים איך נראים חברי הכנסת הערביים, ובמי באמת הם תומכים (רמז, לא במדינת ישראל), ההצעה היא רעה מאוד.

העובדה שלא ניתן יהיה להפיל את הממשלה כלל היא גרועה שבעתיים. הדבר מבטל את האיזון הנצרך בדמוקרטיה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. דמיינו לעצמכם שאולמרט, על אף החקירות וההמלצות לכתב אישום, היה ממשיך את כהונתו עד תומה. תארו לעצמכם שלוינוגרד היו שיניים באמת, אך הם לא היו יכולים כלל להמליץ להדיח את הנשיא המכהן בשל כישלונו. הדרך להבטיח ממשלה שניתן לבחון אותה לאורך הקדנציה היא רק בכזאת שמבוקרת תדיר ע"י הכנסת.

הצעת מפלגת קדימה: המפלגה הגדולה היא זאת שתרכיב את הממשלה

ההצעה הזו לוקה בחסר. אין בה שום אקט שבא לפטור את הבעיה של חוסר יכולת לשלוט במדינה לאורך זמן. בדיוק בחירות כמו אלו שהיו עכשיו מוכיחות שההצעה הזאת רעה מאוד ואף מסוכנת. אם הייתה מוטלת על קדימה הרכבת הממשלה היא הייתה צריכה למכור את עצמה למפלגה בגודל בינוני (ש"ס או ישראל ביתנו) כדי להקים גוש חוסם. מצב כזה היה רק מסבך עוד יותר את המפה הפוליטית שלנו. זו פלטפורמה מצויינת לדילים מסוכנים שכל מטרתם היא הישרדות פוליטית.

הצעת ועדת החוקה (ח"כ לשעבר מנחם בן ששון): הגדלת אחוז החסימה

יש בהצעה זו הרבה הגיון. היא מטפלת בדיוק בבעיה שקיימת. יש יותר מדי סיעות ותתי-סיעות? אז תמנע אותן! לא צריך בגלל זה להפוך את כל סדרי הממשל בישראל. הבעיה היחידה היא ההתנגדות של המפלגות הקטנות. יש בישראל ריבוי דעות מאוד משמעותי, ולכן כל דעה דורשת לעצמה מפלגה. זהו מצב לא תקין ולא נכון. מפלגה אמנם באה מלשון פלוגתא – מחלוקת, אך אם אנו רוצים להקים כאן חברה נורמאלית ומתוקנת, צריך להבין שאמנם כל אדם חושב אחר מחברו, אך ניתן לגרום לאלה שחושבים בכיוונים דומים לרוץ יחד. אין ברירה אחרת. בבחירות האחרונות התמודדו שלושים ומשהו מפלגות על הקול שלנו, ומובן שרוב רובן לא יוכלו להיכנס לכנסת. לכן צריך מנגנון כזה שימנע ממפלגות קטנות והזויות לרוץ, והגדלת אחוז החסימה תוכל לנפץ סופית את החלומות המוזרים של כמה אנשים במדינתנו. כך מספר מפלגות לווין שיש להן חשיבות גדולה במדינה המשוסעת שלנו יוכלו לרוץ בראש אחד, כדי למנוע מפלתן בעקבות הגדלת אחוז החסימה, ומצד שני יוכל האדם שהוטל עליו להרכיב את הממשלה להעריך את כוחו ולנצל את המפלגות שקרובות אליו אידיאולוגית, בלי חשש למפלתו בגלל רצונותיהם כל רגע.

הבחירות עברו כבר לפני זמן מה. התוצאות מראות את התחזקות הגוש הימני באופן מובהק. לבנימין נתניהו יש את כל הלגיטימציה בעולם להקים ממשלה של 65 חברי כנסת. זהו, ככל הנראה, רצון הציבור. עם ישראל נתן את קולו למפלגות ימניות, שחרטו על דגלן את האג'נדה שלא מנהלים משא ומתן עם הטרור. רוב העם מאוחד תחת הרעיון ששולל שתי מדינות בין הירדן לים התיכון, ומדינת ישראל החליטה שצריך להכריע את הטרור הערבי בכל הכוח.

אך האם על נתניהו לנסות לממש את השאיפה שלו, ולנסות להקים ממשלת אחדות בראשותו, תוך שותפות עם קדימה וציפי לבני?

התשובה הראשונה היא שברור שלא! מה זאת אומרת? מדוע שרוב העם יתרפס תחת הרצונות של לבני, לאחר שהיא (או לפחות הגוש שהיא עומדת בראשו) הפסידה בבחירות? מה פתאום להתפשר על הרעיונות של הימין, שבהם רוב העם מחזיק?

אך לאחר מחשבה עולה בליבי ההרהור, שבעצם ממשלה גדולה היא היחידה שאולי תוכל להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני המדינה שלנו. זוהי המדינה של כולנו, גם אלה שלא הצביעו עבור הימין, ואולי צריך לנסות למצוא פתרונות יצירתיים תוך סיעור מוחות של כל גווני הפוליטיקה הישראלית? אולי יש לפתוח בשיח פנים-ישראלי על הדרך הנכונה שיש לנהוג בה כדי לפתור את הבעיות הרבות?

אין חולק על הכישרון של בנימין נתניהו, והיכולת שלו להוציא את המשק מהבוץ, או בפוטנציאל הגלום במשנתו המדינית, שהוכיחה עצמה בכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה (בימי שמעון פרס רחובות ירושלים ות"א היו איזורי מלחמה, מתחילת כהונתו של נתניהו ועד לתחילת האינתיפאדה היה פיגוע אחד בלבד, אם אינני טועה). אך האם הוא היחיד שיכול לעשות זאת? האם לא עדיף לשמוע מגוון דעות בכל תחום לפני שמחליטים איך לפעול? האם לא עדיף שההוצאה לפועל של ההחלטות יהיו תחת מטריה של קונצנזוס ישראלי וציוני רחב?

אך כעת אני חוזר לחיבוק החם של הדעה הראשונה. אין בציפי לבני ובאנשי מפלגת קדימה את הרצון האמיתי לאחדות של עם ישראל. אין לה רצון לפתור בצורה כזאת את הבעיות. היא מעדיפה כהרגלה את הפוליטיקה הקטנה, וממשיכה לטעון שהיא זאת שניצחה בבחירות. בנוסף, היא מעמידה את הכל על הסוגיה של "שתי מדינות לשני עמים", עניין שודאי שאין עליו הסכמה.

אם מפלגת קדימה והעומדת בראשה יזנחו את הנושאים, החשובים מאוד, שעומדים תחת מחלוקת חריפה בתוך הציבור הישראלי, ויסכימו להתמקד בשלל הנושאים הקריטיים שנוגעים לקיום היומיומי שלנו כעם – תוכל לקום ממשלה רחבה תוך שיתוף פעולה אמיתי, שמטרתו היחידה היא שירות הציבור באופן המוצלח ביותר.

אבל זה לא חוכמה, חצי מדינה יכולה להגיד את המשפט הזה.

ירי הרקטות נמשך, ואין לנו אלא להלין על אהוד ברק, הגיבור הגדול שהוסיף לכוחו באיזור העשרה מנדטים לפי הסקרים, שהודיע שהוא מתנגד למבצע גדול נוסף ברצועת עזה.

ולנושא הבא, פוליטיקה:

הבחירות מתקרבות, ואנו יכולים לראות אצל כולם את הרצון האחרון להשפיע על כולנו. ניתן להבחין במיוחד בכל מיני פגישות מוזרות שנערכות, שכאילו יכולות להשפיע במשהו, אבל בת'כלס הן נועדו רק לדבר אחד... גריפת קולות נוספים בבחירות.

אם הרמז לעיל לא היה מובן, אז התכוונתי לפגישה המוזרה של הרב עובדיה יוסף ואלי ישי עם נועם שליט, אביו של גלעד. הפגישה הזאת, שנראית כפעולה חשובה של חיזוק רוחני, ועדכון ע"י חבר הקבינט המדיני-בטחוני מה המצב של גלעד, בעצם לא יכולה לממש את התכלית שלה מכמה סיבות:

1. הפגישה הזאת נערכת רק היום. איפה היה אלי ישי במשך שלוש השנים האחרונות, כשהיה שר בממשלה וחבר הקבינט? מדוע רק עכשיו הוא נזכר להיפגש עם נועם?

2. גם אם הוא היה נפגש איתו, נניח, פעם בחודש, עדיין הוא לא יכול היה לעזור לו בשל העובדה שלאלי ישי אין סמכות לעשות דבר. גם הדיווחים שהוא יכול למסור לשליט מוגבלים באופן טבעי. וגם מה שהוא כן יכול לעדכן אותו, נועם בטח כבר שמע ממקורות אחרים.

3. הרב עובדיה יוסף יכול מאוד לחזק את הרוח, ולתמוך בו. בזה הוא מצויין. אך לפי איך שקלטתי את נועם שליט, לא נראה שהוא אדם רליגיוזי במיוחד. בנקודה זו יכול להיות שאני טועה.

מכל אלה עולה תמונה ברורה, של רצון לנצל את הנושא הפופולרי הזה, הרצון להחזיר את גלעד הביתה, כחלק בולט גם במצע של ש"ס.

אך במקום לחגוג את החגיגה התקשורתית הזאת, אבקש לשאול את השאלות הקשות:

האם ש"ס תסכים לשחרור מחבלים (וגם עם דם על הידיים) תמורת גלעד? תשובה: לא! עובדה, בממשלה האחרונה הם הצביע נגד כל היוזמות לשחרור מחבלים. אמנם היה הבדל קל, בגלל ששם לא הייתה תמורה לשחרור, אבל בכל-זאת נראה שזהו עיקרון שמוליך את אלי ישי וחבריו בהצבעותיהם בממשלה.

האם ש"ס יסכימו למבצע צבאי לשחרור גלעד? תשובה: ככל הנראה לא. ש"ס אוהבים תמיד ללכת על בטוח, בלי סיכונים מיותרים. פעולה כזאת היא סיכון מיותר, לטעמם.

בשורה התחתונה, על-פי מדיניות ש"ס, סביר שיהיה קשה מאוד לשחרר את גלעד בקרוב.

אז בבקשה, אל תעשו פעולות שמוכח מהן שהמטרה היחידה שלהן היא קבלת קולות נוספים בבחירות. תפעלו בדרך האמת, תאמינו לי שיותר אנשים יצביעו לכם!

אוקיי. סיכמנו את גוש השמאל, אז נמשיך הלאה.

גוש הימין

הליכוד - בראשות בנימין נתניהו

יתרונות: האלטרנטיבה הבולטת ביותר לקדימה. נתניהו הלך למדבר האופוזיציה, וניצל את היכולות שלו ושל הפרלמנטרים המצויינים בסגל שלו (סהר, ארדן וכו') כדי לייצב אותו כאלטרנטיבה לכישלונות של הממשלה האחרונה. העלייה הגדולה באה לאחר מלחמת לבנון השניה, והתחזקה אף יותר בגלל השחיתות של ראש הממשלה אולמרט. הליכוד מציגה רשימה מאוד אטרקטיבית לימין המתון בישראל, ואפשר למצוא בה יחד גם תומכי התנתקות וגם מתנגדיה, גם ימניים בגוון כתום כהה וגם בגוון כתום בהיר יותר. הכל יחד במפלגה הזאת, מה שיכול למשוך קולות רבים ממגוונים שונים של ציבורים. העובדה שהליכוד הייתה אופוזיציה לוחמת שגרפה הישגים רבים (בשל החולשה של הממשלה) מביאה אותה לעמדת מפתח בתפיסה הציבורית בנושאי כלכלה וחברה. זה יכול להיות קלף חזק, שבעצם הביא לנצחון קדימה בבחירות הקודמות בשל רבים שלא באו להצביע, או הצביעו הצבעת מחאה לגימלאים. נתניהו צריך להבטיח, כאיש שהציל את המשק הישראלי, כל מיני הבטחות שיגרמו לארגונים החברתיים לתמוך בו. גם הממלכתיות של הליכוד בזמן המלחמה בעזה מוסיף להם נקודות זכות ללא ספק. אמנם הציבור לא זוכר, אבל נתניהו הצליח לעמוד באחוז מאוד גדול של ההתחייבויות שלו לפני הבחירות.

חסרונות: קשה לשכוח לנתניהו את הזיגזוג המתמיד שלו בנושא העקירה מגוש קטיף. מצד אחד הוא תמך בחוק בכנסת, מצד שני הוא התפטר רגע לפני הביצוע. הדבר יכול להעיד שבהקשר לחוסר ההחלטיות שלו הוא לא השתנה. גם מהבחינה הכלכלית נתניהו אומנם העלה את קרנה של ישראל, אבל ציבורים רחבים זוכרים לו את קיצוצי הקצבאות והגזרות של תקופתו כשר אוצר.

בשורה התחתונה: אם יצליח להתעלות מעל הקטנוניות, יגיע נתניהו לשלטון בקלות רבה.

ישראל ביתנו – בהנהגת אביגדור ליברמן

יתרונות: המפלגה הראשונה שמצהירה על כוונתה להוקיע את ערביי ישראל ששונאים את המדינה. שורת המחץ: "ללא נאמנות אין אזרחות". לליברמן יש מגוון רחב של ציבורים שיכולים לתמוך בו: רוסים, ימניים ואנשי מרכז שעוד לא החליטו איפה הם, אבל הם יודעים שהמצב של הח"כים הערבים לא יכול להימשך. קולות נוספים מושך ליברמן ממצביעי שינוי לשעבר, כאשר הוא שואף לחקיקת חוקים "חברתיים" שמטרתם להפריד את הדת מהמדינה.

חסרונות: ליברמן הוא מדינאי בינוני. הוא כוחני מדי ולכן מרתיע מאוד. גם סיסמת הבחירות שלו "רק ליברמן מבין ערבית", מריחה גזענות על גבול הפשיזם. מפלגת ישראל ביתנו היא לא באמת מפלגת ימין, אלא מפלגת מרכז-שמאל. עובדה: הם תומכים בחלוקת ירושלים, הם תומכים בהקמת מדינה פלסטינית, הם תומכים בהעברת חלקים ממדינת ישראל שמיושבים באוכלוסייה ערבית רבה למדינה הפלסטינית שתקום, הם תומכים בעקירת יישובים שאינם בגושי ההתיישבות. אמנם יש פה פתרון פרקטי, אבל הוא לא מצטיין בימניות שלו. ליברמן מרתיע גם הצבעה של מסורתיים שבכל זאת רוחשים כבוד לדת ולמסורת ישראל. חסרון בולט, שלרוב אצלנו לא נחשב מדי, הוא העובדה שהרשימה שלו אנונימית לחלוטין.

בשורה התחתונה: ליברמן הוא איש חזק, גם במובן החיובי וגם במובן השלילי.

הבית היהודי – בהנהגת הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ

יתרונות: המפלגה שניסתה לאחד את הכוחות של הימין הציוני תחת קורת גג אחת לא הצליחה במשימתה. אך בכל זאת היתרונות שלה רבים. היא מפלגה שלא הולכת על דגל אחד, ארץ ישראל, אלא עשירה במחוקקים חברתיים מהמעלה הראשונה. אורלב וסלומיאנסקי תרמו רבות לציבור המצביעים הפוטנציאליים של המפלגה הזאת. הם פעלו רבות להצלת תקציבי מערכת החינוך הדתית, הם הצילו את השירות הלאומי והמכינות הקדם צבאיות ממשבר כלכלי בלתי הפיך, אורלב עמד בראש הועדה לביקורת המדינה שהחליטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לעקירת גוש קטיף והטיפול במגורשים. הם פעלו ופועלים רבות הן למען אחדות העם, והן למען שלמות הארץ. הכוח העולה של אנשי תקשורת שעוברים לפוליטיקה הביא לשורותיהם את העיתונאי המצויין אורי אורבך. כוח עזר עצום להעלת קרנה של הפוליטיקה. כעת כל הדברים שרבים ראו כנכונים במהלך שנות השידור והכתיבה שלו אולי יוכלו לצאת אל הפועל. יושב הראש של הרשימה, הרב פרופ' הרשקוביץ, יכול למשוך אחריו ציבורים מגוונים, הן באקדמיה והן בחיפה.

חסרונות: הבית היהודי הפך להיות צריף, שאין רבים הפוקדים אותו. הפילוג של האיחוד הלאומי מהמפלגה פגע בהם קשות. חסרון נוסף הוא ההיעדרות של מסורתיים וחילונים מהרשימה, שהיו יכולים למשוך קולות נוספים ממגזרים מגוונים יותר. גם כמות האנשים שצבועים בכתום כהה יותר ירדו.

בשורה התחתונה: המפלגה יכולה למשוך קולות רבים של אנשים שאכפת להם מהציונות שלהם, היהודיות שלהם והחברה שלהם.

האיחוד הלאומי – בהנהגת יעקב כץ (כצ'לה)

יתרונות: האיחוד הלאומי הפכה למפלגה הימנית ה'קשה' שמתמודדת בכנסת. בשל כך היא יכולה להציב בגאון את דגל ארץ ישראל ולכן לקבל קולות רבים מאלה שלא מצאו למי להצביע עד עכשיו או שהצביעו למפלגות ימניות שלא עברו את אחוז החסימה. כצ'לה ידוע בציבוריות הישראלית כגיבור בשל לחימתו לצד אריק שרון. יחד איתו, אורי אריאל ואריה אלדד הם שלישיה מאוד אטרקטיבית בקרב הציבור הדתי לאומי ואנשי ימין רבים. דר' בן ארי, הממוקם במקום הרביעי, יביא אליו את המנדט ומשהו שהצביעו לפני כן למרזל או לא הצביעו בשל היאוש מהכנסת לאחר עקירת גוש קטיף וצפון השומרון.

חסרונות: המפלגה עוברת בקושי את אחוז החסימה בסקרים רבים, מה שעלול להפחיד מצביעים פוטנציאליים רבים. גם העובדה שהמפלגה הזאת היא 'מפלגת אין ברירה' לרבים עלולה להביא לחוסר מוטיבציה להגיע בכלל לקלפי. בציבור רב האיחוד נתפס בעצם כמלגה פלגנית שלא יכולה לשבת יחד עם מי שמאוד קרוב אליה תפיסתית. בנוסף, רוב הסיכויים שהם לא ישבו בממשלה הבאה, ולכן מי שמבקש להיכנס לעמדות ההשפעה על המדינה באמת לא יצביעו עבורם.

בשורה התחתונה: אם יכנסו לכנסת יהוו כוח לוחם נגד השמאל, אם מתוך הממשלה ויותר סביר מחוץ לה, אך הסיכון בהצבעה להם הוא בזריקת הקולות לפח.

גוש המרכז – חרדים

ש"ס – בהנהגת אלי ישי

יתרונות: המפלגה שהשיגה הכי הרבה מישיבתה בממשלה. כל הישיבות הגיעו על סף קריסה, אך מוסדות ש"ס נשארו בחוסנם. הישיבה על הברז הועילה לש"ס להראות אותה כמפלגה חברתית מאוד שעוזרת רבות לכל שכבות האוכלוסייה. גם העמידה העיקשת שלהם עבור קצבאות הילדים נתנה להם נקודות זכות רבות בקרב החרדים. מסורתיים רבים רואים את ש"ס כמפלגה משמעותית ביותר, והעובדה שהרב עובדיה יוסף מנהיג אותה מביא קולות של רבים שאוהבים אותו ושומעים לדבריו.

חסרונות: אלי ישי ניסה למקם את המפלגה בימין הפוליטי, אך ישיבתה בממשלת אולמרט, והתמיכה בעבר בהסכם אוסלו מקשים לקבל אותה ככזאת. עלולים להפסיד קולות רבים לליכוד בשל העלייה בכוחו.

בשורה התחתונה: חרפת הישיבה בממשלה האחרונה תישכח, והם פחות או יותר ישמרו על כוחם.

הגמלאים – בהנהגת רפי איתן

יתרונות: גדעון רייכר.

חסרונות: מפלגה שלא הוכיחה את תרומתה לגימלאים. הפילוג בתוכה גם לא הועיל.

בשורה התחתונה: הצבעת המחאה הסתיימה – עכשיו אפשר לזרוק אותם לזבל.

יהדות התורה

יתרונות: מפלגה חרדית.

חסרונות: מפלגה חרדית.

בשורה התחתונה: החרדים יצביעו להם. השאר – לא.

כבר הגענו לכמעט ניצחון. רק כמעט. המנהיגים שלנו החליטו שהם הצליחו להשיג את כל המטרות של המבצע בעזה. הם הצליחו לשקם את ההרתעה, הצליחו להכות בחמאס אחת אפיים, הצליחו להביא לשקט על ערי ישראל, הצליחו להביא שלום על חיילינו. הצליחו!

ואז אנחנו מתעוררים לעוד בוקר של שכול וכאב. והכל למה? בגלל שלא הגענו לניצחון ולהכרעה כפי שנדרש מכל מדינה נורמלית שמגנה על חיי ואיכות חיי אזרחיה, כל אזרחיה. הצלחנו להגיע רק ל'כמעט' ניצחון.

אני אשאל את השאלה הזאת פעם נוספת: האם הלחץ הבינלאומי היה כ"כ בלתי נסבל שהייתה ממש חובה לעצור את המבצע הזה? האם לא היה אפשר להחזיק עם הלחץ עוד שבוע-שבועיים, ולסיים עם סאגת הטילים, לפחות לפרק הזמן הקרוב?

האירוע היום בגבול הרצועה הוכיח שוב את מה שכבר ידענו. הוא הוכיח שפעולות חד צדדיות הן תמיד גרועות! אם הייתה לנו יכולת חוץ טובה, היינו מגיעים להסכם הפסקת אש שמונע את ההתעצמות הצבאית של חוליות הטרור בעזה. הסכם שהיה הוגן, הן כלפי תושבי הדרום המסכנים שכל שהם מבקשים הוא קצת שקט, והן כלפי האוכלוסיה האזרחית בעזה. כמובן שכל סיוע צריך להיבחן היטב האם הוא מגיע למקומות הנכונים, ולא משומש לרעה ע"י הטרוריסטים.

נקווה שהצבא והמנהיגים ידעו להגיב על התקרית הזאת באופן הטוב ביותר, ללא חשש ומורא. גם לא מאומות העולם.

תנחומינו למשפחת החלל היקר, שהחליטו שלא לפרסם את שמו רק בגלל היותו בדואי.

נקווה שהתופעה הזאת תיפסק בהקדם.

איחולי החלמה מהירה לכל הפצועים.

שמעתי ראיון עם הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, יו"ר מפלגת "הבית היהודי", המפלגה שמחליפה את המפד"ל הותיקה. במהלך הראיון המראיין שאל אותו מספר שאלות לגבי השקפת עולמו. השאלות נגעו בעיקר לנושא של אישרור בג"ץ את ההתמודדות של המפלגות הערביות, בל"ד ורע"ם-תע"ל, בבחירות הקרובות. לאחר שהרשקוביץ אמר שהוא אינו מסכים לפסיקה המסוכנת של בית המשפט העליון, אך מצד שני זה לא מה שימנע ממנו להאמין במדינת ישראל ובפוטנציאל הרוחני שלה, שאל אותו המראיין האם לדעתו יש לחוקק חוק שמונע מבג"ץ לפסול חוקים. הרשקוביץ התבלבל לרגע, ואמר שהוא לא עסק עדיין בסוגיה זו. הוא רק אמר שמצד אחד יש להגביל את בג"ץ, אך מצד שני פסילת חוקים יכולה להיעשות במקום שיש חוקה והכנסת מחוקקת חוק שנוגד אותה.

רציתי לדון בשאלה האם על מנהיג מפלגה או ציבור חלה החובה לתת את הדין על כל שאלה שישאלו אותו מיידית? האם מותר למתמודד לכנסת שתהיה שאלה שהוא יוכל לענות עליה שהוא עדיין לא דן בסוגייה זאת עם חבריו למפלגה, ולכן אין לו תשובה?

לעניות דעתי התשובה היא: כן! ואולי זה אף רצוי.

האם אדם צריך לדעת הכל? האם הוא לא צריך להתייעץ עם אנשים המבינים בתחום יותר ממנו, אשר הוא סומך עליהם? האם מנהיג לא צריך ללבן סוגיות שלא עלו לו בראש באופן מיידי?

בתרבות האינסטנט שלנו אין את המושגים הללו. מבחינתנו מנהיג חייב לדעת הכל, מייד ועכשיו, וכמובן אף לספר לנו את שהוא חושב כאשר נשאל אותו. התייעצות היא עסק לבורים. שאלת חכם צריכה להיות מנת חלקם של עמי ארצות.

אז תנו לי לומר לכם בפשטות - לא נכון!!! מי שרוצה להיות מנהיג צריך להיות קודם כל ישר וצנוע. מי שאין לו את התכונות הללו, עדיף שיחפש לו מקום אחר. שבענו כבר מח"כים מושחתים וזגזגנים. אנחנו מחפשים אנשים ערכיים שיהפכו את התדמית השלילית של הכנסת והממשלה. הדרך היחידה לעשות זאת היא בהבאת אנשים שיש להם את התכונות הללו.

הלוואי וירבו פוליטיקאים מהסוג שמעז לענות אני לא יודע. כאלה שניגשים לתפקיד בחרדת קודש, שיחששו כל רגע שלא לחטוא בחטא העבודה בעיניים על הציבור.