עשו אותי עיתונאי!

המשא ומתן הקואליציוני יסיים את חלקו הראשון השבוע. לאחר מכן יאלץ נתניהו לבקש מהנשיא עוד שבועיים להרכבת הממשלה, ואז הוא כבר יהיה עם הגב לקיר. האדם היחיד שמכניס את עצמו להיות עם הגב לקיר הוא נתניהו עצמו, וצוות המשא ומתן שלו. מורגשת בעוצמה העובדה שאין פרופורציות בין היחס שהוא נותן לליברמן, לבין היחס שהוא מעניק לשאר המפלגות, כולל המפלגה שלו. נתניהו יכול היה לסיים את המו"מ בקלות ובתחושה טובה מצד כל הסיעות, אך הוא מסרב לעשות זאת.

זה התחיל מהעובדה שליברמן מקבל הכל. את החוץ, את המשפטים (ליעקב נאמן), את ביטחון הפנים, את הקליטה, עוד שני משרדים ושלושה-ארבעה סגני שרים, ואחרי כל-כך הרבה דרישות ליברמן מתעקש שהתיקים לא יהוו מכשול לכניסה לממשלה. את ברית הזוגיות שהוא הבטיח ליברמן שכח, את הגיורים הוא זנח ואת שינוי שיטת הממשל הוא רוקן מתוכן. העיקר כרגיל הוא התיקים. לא קיבלנו את המשפטים לפרידמן? – תביאו את נאמן (לא פחות מהפכן מפרידמן) פלוס תיק הקליטה.

מה יישאר למפלגות האחרות? יהדות התורה תקבל את יו"ר ועדת הכספים ואולי עוד סגן שר. ש"ס תקבל את הפנים והשיכון. ומה יישאר למפלגות הדתיות? הפירורים. עשו בשכל האיחוד הלאומי והבית היהודי שהחליטו ללכת יחד בגוש חוסם. כעת יעקב כץ דורש את תיק החינוך לפרופ' הרשקוביץ, והלה דורש את השיכון לכץ. כעת הם יוכלו לנצל את שבעת המנדטים המשותפים שלהם, שזה לא כ"כ רחוק מה-11 של ש"ס שקיבלו תיקים בכירים, ורק חצי מה-15 של ליברמן שבגינם הם קיבלו את כל העולם.

נתניהו ראה את הדרישות של הפלג הימני של הממשלה המתהווה, ושלף שפן חסר סיכוי מהכובע. ספין. הוא יעשה ממשלת רוטציה בלתי-שוויונית עם ציפי לבני. ממשלת אחדות שהימין לא יכול לקבל. קיווינו שעם פרידתנו מאולמרט נפרדנו גם מהספינים. חבל שהתבדינו.

במקום לעשות משא ומתן אמיתי, עם רצון ליצור שותפות אמת בין כל המפלגות שמרכיבות את הממשלה, נתניהו נכנע למפלגה אחת והניח שהשאר נמצאות בכיסו הקטן. עדיין לא מאוחר לשנות זאת. עדיין אפשר לפתוח את המו"מ, כדי למנוע את הקמתה של ממשלה שאין לה סיכוי להחזיק מעמד מול האתגרים ומול הגחמות של חלק מהפוליטיקאים. אולי אם לא תהיה לו ברירה אלא להגיע לרגע האחרון – אז נתניהו יאלץ לחלק את הכוחות באופן הוגן בממשלה שלו.

גלעד שליט – הסרט

תסלחו לי על הציניות, אבל זה קשה שלא לומר זאת. התקשורת עשו ממשא ומתן אחר, זה על שחרורו של גלעד לביתו, סרט. יש לי אפילו שם: "השיבה הביתה". על חשבון גלעד שליט, על חשבון משפחתו, על חשבון הממשלה, על חשבון המנהיגים, על חשבון הביטחון שלנו, על חשבון כולם התקשורת החליטה לערוך סרט שיש לו מטרה אחת – לפגוע בסיכויים של גלעד לשוב הביתה. כלומר, זוהי לא המטרה המוצהרת, אלא רק תוצר הלוואי שלה.

במקום לתת למו"מ השקט את האפשרות לנסות ליצור עסקה צודקת שתאפשר מצד אחד להציל את חייו של החייל החטוף, ומצד שני לשמור על חייהם של חיילים רבים, התקשורת החליטה שאם לא עכשיו – לעולם לא, ושנתניהו ודאי לא יחזיר את גלעד הביתה אלא רק אולמרט יכול (כי הוא שמאלני כמוהם?), ולכן הקמפיין תפס תאוצה בלתי הגיונית בעליל.

אלא, שבמקום להועיל הקמפיין הזה רק מזיק. הוא גורם למו"מ לרוץ בקצב שאינו נכון מבחינת המדינה; הוא גורם לכך שיש לחץ על המנהיגים לשחרר כמות סיטונאית של מחבלים. אח"כ כשנאלץ לצאת שוב למלחמה או איזה מבצע כדי להגן על חיי האזרחים שלנו מהמחבלים הללו שיתפוצצו לנו ברחובות או ישגרו עלינו עשרות ומאות טילים, אז שוב יצעקו נגד המבצע או לפחות שצריך לסיים אותו מהר. וכך נמשך מעגל ההתחסדות.

קצת קשה לומר זאת, וזה מאוד לא פופולארי, אבל חיילים יודעים שהם יוצאים לקרב לפעמים כדי להיהרג. אנו מצווים לעשות ככל יכולתנו כדי להחזיר אותם הביתה בשלום, אבל זה לא כולל לסכן את חיי כולנו. יש לזעוק זאת בקול גדול: אסור לשחרר מחבלים לביתם! (מקסימום תשלחו אותם לגלות עולם באחת מארצות ערב) אסור לתת לחמאס לנצח אותנו, ולהעניק להם לגיטימציה לחטיפה של חיילים נוספים מקרב בנינו.

רק בעוצמה נצליח לנצח. לא בתבוסתנות!

הבחירות עברו כבר לפני זמן מה. התוצאות מראות את התחזקות הגוש הימני באופן מובהק. לבנימין נתניהו יש את כל הלגיטימציה בעולם להקים ממשלה של 65 חברי כנסת. זהו, ככל הנראה, רצון הציבור. עם ישראל נתן את קולו למפלגות ימניות, שחרטו על דגלן את האג'נדה שלא מנהלים משא ומתן עם הטרור. רוב העם מאוחד תחת הרעיון ששולל שתי מדינות בין הירדן לים התיכון, ומדינת ישראל החליטה שצריך להכריע את הטרור הערבי בכל הכוח.

אך האם על נתניהו לנסות לממש את השאיפה שלו, ולנסות להקים ממשלת אחדות בראשותו, תוך שותפות עם קדימה וציפי לבני?

התשובה הראשונה היא שברור שלא! מה זאת אומרת? מדוע שרוב העם יתרפס תחת הרצונות של לבני, לאחר שהיא (או לפחות הגוש שהיא עומדת בראשו) הפסידה בבחירות? מה פתאום להתפשר על הרעיונות של הימין, שבהם רוב העם מחזיק?

אך לאחר מחשבה עולה בליבי ההרהור, שבעצם ממשלה גדולה היא היחידה שאולי תוכל להתמודד עם האתגרים שעומדים בפני המדינה שלנו. זוהי המדינה של כולנו, גם אלה שלא הצביעו עבור הימין, ואולי צריך לנסות למצוא פתרונות יצירתיים תוך סיעור מוחות של כל גווני הפוליטיקה הישראלית? אולי יש לפתוח בשיח פנים-ישראלי על הדרך הנכונה שיש לנהוג בה כדי לפתור את הבעיות הרבות?

אין חולק על הכישרון של בנימין נתניהו, והיכולת שלו להוציא את המשק מהבוץ, או בפוטנציאל הגלום במשנתו המדינית, שהוכיחה עצמה בכהונה הראשונה שלו כראש ממשלה (בימי שמעון פרס רחובות ירושלים ות"א היו איזורי מלחמה, מתחילת כהונתו של נתניהו ועד לתחילת האינתיפאדה היה פיגוע אחד בלבד, אם אינני טועה). אך האם הוא היחיד שיכול לעשות זאת? האם לא עדיף לשמוע מגוון דעות בכל תחום לפני שמחליטים איך לפעול? האם לא עדיף שההוצאה לפועל של ההחלטות יהיו תחת מטריה של קונצנזוס ישראלי וציוני רחב?

אך כעת אני חוזר לחיבוק החם של הדעה הראשונה. אין בציפי לבני ובאנשי מפלגת קדימה את הרצון האמיתי לאחדות של עם ישראל. אין לה רצון לפתור בצורה כזאת את הבעיות. היא מעדיפה כהרגלה את הפוליטיקה הקטנה, וממשיכה לטעון שהיא זאת שניצחה בבחירות. בנוסף, היא מעמידה את הכל על הסוגיה של "שתי מדינות לשני עמים", עניין שודאי שאין עליו הסכמה.

אם מפלגת קדימה והעומדת בראשה יזנחו את הנושאים, החשובים מאוד, שעומדים תחת מחלוקת חריפה בתוך הציבור הישראלי, ויסכימו להתמקד בשלל הנושאים הקריטיים שנוגעים לקיום היומיומי שלנו כעם – תוכל לקום ממשלה רחבה תוך שיתוף פעולה אמיתי, שמטרתו היחידה היא שירות הציבור באופן המוצלח ביותר.

הרשימה הבאה מתעתדת להעמיד בפניכם, מתלבטים יקרים, את שלל האפשרויות העומדות בפניכם, בשאלה איזה פתק לשלשל לקלפי בעוד שבועיים. האפשרויות הן רבות ומסובכות, ולהעניק לכולן את הקול אי אפשר.

כמובן שחילוקי הדעות בתוך האוכלוסייה הישראלית הם גדולים, לכן אנסה לחלק את הקולות לפי גושים. לכל מפלגה אציג את היתרונות שלה והחסרונות שלה. אשתדל לשמור ככל הניתן על אובייקטיביות, למרות ההעדפה הברורה שלי לימין, כפי שאתם יכולים כבר לדעת.

הסדר של הצגת המפלגות יהיה לפי גודלן בכנסת הנוכחית, ע"פ הגוש אליו הם משתייכים.

הפעם נתחיל בגוש השמאל.

אוקיי, אז מתחילים.

גוש השמאל (כל מי שמרגיש בעל נטיה ימנית ברורה, שידלג לגוש המתאים):

קדימה - מפלגת השלטון הנוכחית בהנהגת ציפי לבני

יתרונות: מפלגה הממקמת את עצמה בגוש המרכז-שמאלה. אם אתם בעלי נטיה קלה לשמאל הפוליטי בישראל, עליכם לתת את קולכם למפלגת קדימה. המפלגה מבוססת בעיקר על יוצאי ליכוד, המכירים היטב את נבחי הפוליטיקה בישראל, ועם כמה יוצאי עבודה. היתרון המרכזי בקדימה הוא ציפי לבני, יושבת הראש. היא נקיה כמו שלג. היא לא נופלת מהכיסא בגלל לחצים, הן מבית והן מחוץ. ראיה לדבר - המו"מ הקואליציוני עם ש"ס. הדבר הטוב ביותר שהיא הייתה יכולה לבקש הוא להקים ממשלה. העובדה שלא קמה ממשלה בראשותה מראה שהיא לא הסכימה להתכופף לדרישות של ש"ס. אפשר להסכים עם חוסר הכיפוף, או לא להסכים, אך הוא מעיד על עוצמה בקבלת ההחלטות שלה. שמאלנים קצת יותר קשים יוכלו למצוא מזור לכאב המלחמה האחרונה תחת כנפי לבני, היות והיא הייתה הראשונה שתמכה בהפסקת האש. המפלגה שלה ככל הנראה תמשיך במו"מ עם הפלסטינים, על הבסיס הקיים עד כה. לבני תהיה קצת יותר מרוסנת מאולמרט בויתורים שלה, אך גם היא יכולה להסכים לחלוקת ירושלים והחזרת הגולן.

חסרונות: דבר ראשון - אולמרט. העובדה שהוא האיש שהוביל את המפלגה הזאת בשנים האחרונות היא קטסטרופה למיצג היושרה של ציפי לבני. גם ההתנהלות שלה כשרת חוץ הייתה לא מוצלחת במיוחד. ראיה לדבר - החלטה 1701 של האו"ם לסיים את מלחמת לבנון השניה, שלבני מציגה כהישג שלה, לא השיגה כלל את מטרותיה עד כה. השקט בצפון הוא מדומה, בדיוק כמו בעזה. בנוסף, לקדימה יש רשימה ישנה ללא חידושים כלל, שמציגה את אותה מושחתים שהיו בה קודם.

שורה תחתונה: מי שהצביע בבחירות הקודמות קדימה - יתכן ויעשה זאת שוב הפעם. מצד הימין של המפה הם לא יקבלו קולות חדשים, אלא רק קולות שיקחו ממפלגת העבודה ושמאלה.

העבודה - בראשות אהוד ברק

יתרונות: העמידה למטרה להיות הראשונה בשמאל. נסיון העבר מלמד שיש להם פוטנציאל מצביעים גדול בקרב הותיקים. המפלגה רוצה להעמיד סדר יום כלכלי חדש, שיחייה את הסוציאליזם המקורי עליו הוקמה המפלגה, תוך עדכון של מה שדורש עדכון לאחר שישים שנות קיום המדינה. אהוד ברק מציג נבחרת פרלמנטרית מצויינת, עם חיזוק קל מבחוץ. ברק גם משמש כדמות החיצונית שלא היה נוכח כאן בזמן פלופ לבנון השניה, ולכן הוא צח ונקי מכל טעות. יתרון נוסף של המפלגה הוא בעובדה שהם לא יזמו את תוכנית ההתנתקות, אלא רק הצטרפו אליה מאוחר יותר, מה שלא מעמיד אותם באשמה של כישלון המהלך האומלל הזה.

חסרונות: אז קודם כל - אהוד ברק. ראש הממשלה הכושל ביותר שהיה למדינת ישראל. ציבור עצום של אנשים שלא שוכחים בקלות זוכר לו את הכישלון שלו בעמידה מול הטרור הפלסטיני. ראש ממשלה שקיבל מדינה במצב ביטחוני מעולה מנתניהו החזיר אותה לאחר שנתיים וקצת במצב קטסטרופלי, עם תחילת האינטיפדה השניה. בנוסף, למפלגה יש תדמית פרווה-ית מאוד, בשל ההישארות שלהם בממשלת אולמרט, למרות וינוגרד ולמרות החקירות. הפלת הממשלה האחרונה לא נזקפת לזכותם בתודעת הציבור.

בשורה התחתונה: מפלגת העבודה תסתמך בעיקר על ותיקי מצביעיה שעוד איכשהו ישארו נאמנים לה.

מרצ - בראשות חיים אורון

יתרונות: המפלגה היחידה שתשמור על העקרונות שלה בוודאות, ולא תכנס לאף ממשלה שלא נוח לה בה. מתוך כך, הם לא יצטרכו לעולם לוותר על אף עיקרון שלהם. חיים אורון מציג פנים יותר עקשניות ולוחמניות ממה שהציג ביילין לפניו. מרצ תקבל קולות רבים ממאוכזבי העבודה, והחבירה שלהם לאנשי רוח רבים המזוהים עם השמאל תביא אף קולות נוספים. יש למפלגת מרצ סיכוי טוב להיות כוח משפיע גדול באופוזיציה, ובמקרה שהליכוד יפסידו בבחירות - להיות חלק משמעותי מהממשלה הבאה.

חסרונות: המפלגה היחידה שתשמור על העקרונות שלה בוודאות, ולא תכנס לאף ממשלה שלא נוח לה בה. כמו יתרון, זהו גם חסרון. כשאתה לא בממשלה - אין לך כל השפעה. אז לפי מה שנראה כעת, מפלגת מרצ ימשיכו לחמם את ספסלי הכנסת בצד האופוזיציוני שלה, תוך ניתוק מכל עמדת השפעה אמיתית. ויו"ר הועדה לביקורת המדינה זה לא עמדת השפעה אמיתית. מי שרוצה מפלגה שיש לה סיכוי להיכנס לממשלה ולהשפיע עליה מבפנים - לא ימצא את מקומו במרצ. בנוסף, הפנים החדשות של התנועה לא מראים כל חידוש גדול ברוח שלה.

בשורה התחתונה: תקבל מנדטים רבים ממפלגת העבודה. תמשיך להיות שמאל על גבול הקיצוני, אם לא חצתה אותו כבר מזמן, הכל לפי נקודת ההשקפה.

חד"ש -

יתרונות: המפלגה היחידה שמשלבת כוח יהודי וערבי יחד. לאנשי השמאל הקיצוני זו יכולה להיות אפשרות מצויינת, בשביל להציג עמדה מאוד נוקשה נגד מה שחלק מהם מכנים "פשיזם", או במילים שלנו, ציונות. היתרון הגדול שלה היא הצגתה כמפלגה חברתית מצויינת. מבחינה זו, הם חוקקו חוקים רבים, למרות ישיבתם באופוזיציה.

חסרונות: אנטי ציוניים. חלקם מתנגדים לדגל המדינה, וודאי שלהמנון.

בשורה התחתונה: שמאל אנטי ציוני - מצביעים חד"ש.

מפלגות ערביות -

יתרונות: המפלגות הערביות ימשיכו כמובן בחימום האווירה בין גוש הימין לגוש השמאל, תוך הקנטות הדדיות וצעקות בלי סוף.

חסרונות: מפלגות שונאות ישראל.

בשורה התחתונה: יקבלו את קולותיהם מערבים שלא מוכנים לקבל את העובדה שישראל היא מדינה יהודית.