התעוררות.

לשפוך את הלב. בואי נראה אם אני זוכרת איך
עושים את זה כמו פעם.
כמו פעם.
שום דבר הוא לא כמו שהיה פעם.
על פניו הרבה דברים נראים, כלפי חוץ, כפי שהם נראו פעם.
הטבע למשל, כמעט ולא משתנה.
נקודת המבט השתנתה. האזורים הגיאוגרפיים שאני נמצאת בהם השתנו משמעותית.
אך הטבע עצמו
הוא אותו הטבע.

השמיים אותם שמיים, הכוכבים אותם כוכבים
(אני כבר לא רואה אותם מספיק), הפרחים הצהובים נופלים בקיץ על המדרכה ומפיצים אותו
ריח נעים ואהוב שמזכיר לי את הבית, עצי הסיגלון פרחו בסוף מאי בסגול בוהק שהרחיב
את הלב כמו בכל אביב.
הכנרת, הוי כנרת שלי, עדיין נשארת כמו גלויה התלויה מול עיני כל העת. כנרת שלי, את
עולה ויורדת. מתמלאת ומתרוקנת. אך את, אולי יותר מכל דבר אחר בחיי, תמיד שם. בקיץ
ובחורף. בעצב ובשמחה. את בעמק ואת מההר. את בין שני קצוות ההרים שלי, על אחד לעמוד
ועל השני להביט. את בין שתי עיני. השמש שוקעת אלייך בכל יום, אבל כבר לא בכל יום
אני נמצאת היכן שאפשר לצפות במחזה המרגש הזה. אבל כשאני צופה, על פניו זה נראה בכל
פעם אותו הדבר. הגוונים משתנים בין עונות השנה, אך השמש אותה השמש. השקיעה אותה
שקיעה. הנוף הזה, אשר בכל פעם אני מברכת עליו ומרגישה ברת מזל, הוא לא משתנה.
גם הגולן לא משתנה, וגם לא העמק. שניהם נשארים תלויים בשלהם. יפים בכל עונות השנה.
צהובים ובוהקים וחמים בקיץ, ירוקים ורטובים ושמיימיים בחורף. קיפודנים, חוביזות,
כלניות, פרגים, ריח המלוח ועוד יצירות של הטבע. כולכם נשארים שנה אחר שנה אותו
הדבר. שועלים שרצים על הכביש בעליות הביתה, כביש 90 בצהיבותו וגם בחורפיותו,
דגניה שלי. כמה שאת יפה באביב, כאילו שהאביב הוא יום ההולדת שלך שמקשט אותך
בחגיגיות. כמה שאת יפה בחורף. כשהשלוליות מכסות את הדרך לבית של סבא וסבתא. שעל
פניו, לא השתנה. אבל מבפנים, הוא כבר מזמן לא מה שהיה. מאז שסבתא איננה, איזשהו
אור כבה. אנחנו כבר פחות מבלים שם. כבר כמעט ואין ארוחות. אין ריח של הל ושל
קינמון, אף אחד לא מכין קניידלך קטנים בידיים רטובות ועוגת תפוחים של סתיו. מרק
העוף הענקי לא מוגש על העגלה הקטנה לשולחן ברוב טקס. החוסר שלך זועק מכל הקירות.
וכפר חרוב, אהבת ילדותי ונעוריי (וחיי), תמיד מתחדש אבל תמיד נשאר כמו שהוא. ירוק,
מטופח, מוקף בנוף הזה שמרחיב את הלב מכל כיוון שמסתכלים עליו. אם זה על הכנרת ועל
השקיעה, על ההרים ועל העמק, ואם זה על ההרים הכחולים של סוריה ועל המרחבים
האינסופיים של הגולן שעומדים מעברו השני של הקיבוץ, מטעי הנקטרינות הפורחים בחורף,
שדות השום, התירס, שדות החיטה היפים בתחילת הקיץ, והיפים עוד יותר כשהם נקצרים
ואלומותיהם נאספות חבילות-חבילות.
והבית שלי, תמיד נשאר אותו הבית. אותה הגינה היפה ואותה החצר. אותו הדשא, אותם עצי
הזית, אותו השביל. אותו עץ הלימון. ועץ השסק. והנענע. והבזיליקום. אותו גרם
המדרגות. אותו המטבח (רק הצבע שונה), אותה האהבה והחום שעומדים בו. אבל אנחנו
השתנינו בתוכו. יותר קרובים, יותר מאוחדים, יותר חברים. כמה שינויים השנים האלה
עשו. לכל אחד מאיתנו בנפרד ולכולנו ביחד. כיחידה אחת וכפרטים.
שום דבר הוא לא כמו שהיה. פיצי איננה, שזה דבר חדש ובלתי נתפס בעליל. רק מלהעלות
את זה על הכתב אני מפחדת לפרק את כל מגדל הקלפים הזה. את כל החוזק שאני מתיימרת
לטפח כאן. זה כמו איבר שנגדע, כמו שהשמש תתכסה בענן שלעולם לא יחלוף על פניה. אבל
מבחוץ, זה אותו הבית. זו אותה המשפחה.

אבל שום דבר הוא לא כמו שהיה.

אני אותה אני, כך נדמה לי לפחות. אך מבפנים
אני מרגישה שעברו יובלות, שחציתי נהרות, ירדתי לתהומות, שטיפסתי על הרים, שנשמתי
אבק דרכים וגם לעתים אוויר פסגות. שאיבדתי כל כך הרבה, ושלמדתי וצברתי לא פחות.
שהלב שלי נשבר ונשבר ונשבר שוב. אך גם צמח, ושמח, והתמלא במוזיקה חדשה. כל חוויה
גדולה או קטנה שינתה בי משהו, הרחיקה אותי מאותו 'פעם'. לזכותי אני יכולה להגיד
שמה שלא הרג אותי לחלוטין חישל אותי. הדמעות הן לא אותן דמעות, העצב הוא לא אותו
העצב, יש אופטימיות, יש אור בקצה של כל מנהרה. יש ידיעה שאני חזקה, שאני יכולה להתגבר,
שימים טובים תמיד עומדים בפתח.
פעם לא ידעתי את זה. לא ידעתי שיהיה טוב. לא חשבתי שללב יש מרפא. פעמים רבות חשבתי
שמרוב עצב אני פשוט אמות. שיגמר לי האוויר בריאות, בלב, בגרון, במוח, ושזהו. העצב
יכניע אותי. שברון הלב ימוטט אותי. המוזיקה העצובה תתנגן מעלי כשאפח את נשמתי מרוב
כאב, מרוב אפלה, מרוב חרדה.
היום אני יודעת שזה לא יקרה. היום יש בי כוח, שאין לי מושג מאיפה סיגלתי אותו
לעצמי, אבל היי, הוא שם. וזה בזכותי. היום אני מאמינה בעצמי. היום אני יודעת שמגיע
לי כל מה שאאחל לעצמי, וגם שאקבל כל דבר כזה. היום אני יודעת שרק אני אחראית
לגורלי, שלהיעלב זאת בחירה, שחרדה ופחד הם לא גזירת גורל.
היום אני יודעת שיש אהבות שהן לא לנצח אבל מאידך יש גם הרבה כאלה שהן כן. היום אני
יודעת שיש מוזיקה שנפסקת אבל גם כזאת שתמיד תתנגן. היום אני יודעת מה עושה לי טוב
ומה רע, ואיזה אנשים אני בוחרת לסלק מדרכי. כאלה שלא מועילים, כאלה שמורידים, כאלה
שלא מפרגנים, כאלה שגורמים לי להרגיש כאילו קשה לאהוב אותי.
היום אני יודעת, אולי יותר מאי פעם, מהן התשוקות שלי. לפני כמה ימים אמרתי לעומר
שאני חושבת שהמתכון לאושר הפנימי שלי זה לבשל, להאכיל אנשים, ולקרוא ולכתוב בכל
יום. אני מוסיפה לזה עכשיו גם קירבה לטבע, וכמובן שחתולים. ואני מסודרת. האושר
הפנימי. מושג שמיימי כזה, אבל ברגע אחד פשוט פיצחתי את המרכיבים שלו.
העולם הפנימי שלי התעשר והיום אני יודעת בדיוק מה להכניס לתוכו כדי שנפשי תתרחב.
כדי שליבי ישמח. כדי שגלגלי השיניים במוחי יעבדו ללא הרף וירגישו סיפוק גדול.
אני חושבת שיש תקופות בחיים שכל חלקי הפאזל נופלים בדיוק לאיזו תמונה יפה ושלמה.
אני לא מרגישה כרגע בתקופה כזאת, אבל אני מרגישה במקום טוב מסוג אחר. תקופה של
שיעורים חשובים לקראת הטוב השלם הזה. אולי אני עדיין אוספת את החלקים האלה, והחלק
הראשון שאספתי לחיקי הוא להפסיק לפחד ולהתחיל לאהוב את עצמי באמת.
כמה דברים גיליתי בשנה הזאת. אני חושבת שזאת הייתה אחת השנים החשובות של חיי. אני
חושבת שלא היה לי זמן ויצר לכתוב כי הייתי עסוקה בללמוד, בלחוות, בלכאוב, בלתקן, בלא-להתפשר,
בלגלות ולשנות. והנה עכשיו ממרחק זמן כלשהו, אני יכולה לעבד את זה למילים. המילים
חוזרות לחיי. הספרים, השירים, העפרונות הצבעוניים והמכחולים. כל הדברים שהרגשתי
שאבדו לי בדרך. אבל בעצם זו אני שאבדתי לעצמי, וכשאני הלכתי לאיבוד כך גם כל אותם
הדברים שאהבתי.

שום דבר הוא לא כמו שהיה.
הלב תמיד נשאר קצת שבור,
אהבות שאבדו ולא יחזרו מאיימות לפרק בכל רגע את האיזון הזה,
אבל גיליתי בעצמי עוצמות חדשות.
ואני תולה את האושר שלי אך ורק בעצמי.
הפכתי לאדם טוב יותר בזכות כל השנים האלה.
אני אוהבת את עצמי כפי שמעולם לא אהבתי,
אני שלמה עם עצמי כפי שמעולם לא הייתי,
הגוף שלי חזק ובריא כפי שמעולם! הוא לא היה.
שום דבר הוא כבר לא כמו פעם,
אבל נראה לי שזה לגמרי עדיף ככה.