חיוך מציל חיים

אז עכשיו התעוררתי,

אתמול הייתי בהצגה עם כתתו של בן דוד שלי שבגילי שלי "סאלח שבתי",

האמת שצחקתי עד מאוד מאוד,

מתכוונת שאף פעם לא הבנתי את התרבות ה"צברית", לא הסתדרתי עם רובם, הם תפסו אותי כשחצנית, ואני תפסתי אותם כברברים,

באמת, כמה שזה מוזר,

אני פשוט גדלתי בתרבות שונה מהם, חח, אני זוכרת כשרק עליתי הדבר הראשון שלימדו אותי זה הקללות,

אני אישית בבית לא קיללתי הרבה, 'זה לא מנומס', ופה בארץ מקללים הרבה,

בעצם זה תלוי במיקום, אבל בכללי מקללים פה הרבה,

ולא שאני מתלוננת זה הרבה יותר משחרר, אבל היה קשה לי להתרגל, ואתמול בהצגה פשוט נפלתי מצחוק, אחת ההצגות הטובות.

אפילו שבארץ הכל יותר מניטורי, שם הכל היה גדול, ופה הכל פשוט יותר קטן, חח.

אבל תמיד אהבתי דברים קטנים, ככה שזה מסתדר. בעצם לא בכל המקרים

בזמן האחרון אני רואה הרבה סרטים מצויירים כי בני דודים שלי קטנים הכי גדול בגיל שלי אבל השני בגודלו הוא בגיל 10 והכי קטן היא בת 4,

אבל אני אוהבת סרטים מצויירים, הבעיה שלי היא שהם בעברית,

וזה פשוט יותר קשה לי לראות אותם, כאילו אני מבינה, אבל מבחינתי זה גם כמו לכתוב בעברית, לפני שאני כותבת אני פשוט אומרת לעצמי בראש באנגלית וכאילו מתרגמת את זה ולכן בגלל זה לפעמים יש לי בעיות דקדוקיות די קשות.

אבל אני מסתדרת, כי אני יודעת עברית, ויודעת טוב כי גם בבית לפעמים ההורים שלי היו מדברים בעברית, אבל עדיין קשה לי לראות סרט בעברית כשאני וזכרת אותו באנגלית,

אני תמיד משווה את הדיבוב ואנחנו אף פעם לא יוצאים מנצחים.

בקטנה אבל.

אז בזמן האחרון שאני הולכת עם בן דוד שלי לבצפר אני די נהנית, כמה שזה נשמע לכם מוזר אבל כשאתה לא יכול ללכת לבצפר בגלל סיבות שהם לא רצון,

מפתחים רצון ללכת לבית הספר. חוץ מזה שנחמד להכיר אנשים חדשים,

ואני מתרגלת לתרבות, כי באשדוד חבריי היו בעיקר רוסים, אז זה לא היה קשה, אבל עכשיו אני באמת מתמודדת עם התרבות השונה וזה נחמד.

חוץ מזה שהם מחמיאים לי רוב היום ככה שאני נהנית

אז זהו להיום.