חיוך מציל חיים

עידכון קצר, כי אני לא מרבה לעדכן,

גם כי אני לא אוהבת לכתוב, תמיד שאני ניגשת לכתוב פה אין לי מילים, לא יודעת איך להתחיל.

אז חזרתי לאשדוד ואבא שלי מתכנן לקנות דירה במרכז, הוא מחפש מקום טוב, להורים שלי היה "טרואמה" מהפיצוצים באשדוד.

חוץ מזה התחלתי להתגעגע לחבר'ה שלי מפלורידה, ראיתי אותם בחופש הגדול ואני כבר רוצה לחזור לראות אותם,

התחלתי ממש להתגעגע לאליוט, אני לא יודעת מה הוא עלה לי פתאום, פשוט.. הוא היה החבר הראשון והוא כ"כ שונה מהבנים בארץ,

לא שיש לי בעיה עם הבנים בארץ פשוט.. לא יודעת כבר אמרתי שאני באה לכתוב פה ונאבדות לי המילים.

כמה בנים התחילו איתי השבוע אבל זה פשוט נראה לי פתאטי עד דמעות. כן, אז אני לא מהמשתפות פעולה, זה מציק לי, אני לא אוהבת שאנשים שאני לא מכירה מתחילים לדבר איתי,

ובטח ובטח שלא יתחילו להחמיא לי, זה מביך ופתאטי.

אז מה לעשות?

לא לעשות אני מניחה, בא לי מסיבה. אבל אחת גדולה, בא לי לשכוח מהכל פשוט

אפילו שאין לי ממש מה לשכוח, די טוב לי, רק טיפה משעמם,

אין לי מטרות, פעם המטרה הייתה רישיון כבר יש, פעם היה לימודים, עכשיו אני כבר מרגישה את הסוף. אז מה עכשיו? עוד מעט צבא,

לכולן בארץ יש תקוות להיות בקרבי ואני לא יודעת מה, אני לא רוצה להיות בקרבי אבל אני גם בהחלט לא רוצה להכין קפה לאף אחד, אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות ואיך לעשות,

ואם יצעקו עליי רוב הסיכויים שאני גם אענה, ככה שמבחינתי הצבא זה לא מטרה,

זה לא שאני באמת תורמת, אלא אם כן אני אלך לאיפה שאני רוצה שזה בקטע של החינוך וגם שם הזהירו אותי שאני עדינה מדי, ככה שנראה איך אני אסתדר.

ושלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש עצבנית על בנים שלא מתגייסים בגלל שהם עצלנים ולא מתאים להם, אני נגד זה, ואני גם אלך ואתגייס ואתרום, זה ברור לי, השאלה היא איפה ישימו אותי,

אני מקווה שבתחום החינוך, זה הדבר שנדמה לי הכי מתאים לי.

אני אלך לנגן לי.. שם אני מוצאת את כל התשובות, לא כמו פה.