מיקי, מיקי, מיקי.

ירדן נכנסה לבר הקטן שאני עובד בו באמצע השבוע, ועוד לפני שהתחת שלה נגע בכיסא של הבר ידעתי כבר שהיא מעוצבנת. כל מי שאי פעם גר עם שותפה יבין את זה (שימו לב, "גר", מלשון זכר. נשים לא מתרגשות מעצבים של נשים אחרות), ואם הוא לא, שינסה לא להוריד את הקרש אחרי שהוא משתין איזה שבוע ברצף, אני מבטיח שהוא יבין אחר"כ.

בכל מקרה, היה לי מצב-רוח טוב, ושרתי עם מוקי את 'ילדה סוכר', חייכתי אליה ושאלתי אותה

"מה קורה?". ירדן הרימה אלי מבט ששמור אצלה לאנסים סדרתיים, פלסטינאים, וברמנים ששואלים יותר מידי שאלות. יש לה קטעים כאלה לפעמים. אחרי חצי שנה שאנחנו גרים ביחד, פיתחתי חוש מיוחד ללצאת מהמצבים האלה.

"רד לייבל או בלאק?" התחמקתי ממבטי האינקוויזיציה הספרדית שלה.

"בלאק."

"רוצה לדבר על זה?" ניסיתי גישה קצת אחרת. "על מה?" היא שאלה.

משהו אמר לי שאני לא צריך להגיד כלום יותר, ואולי יהיה מומלץ לנעול את הדלת של החדר שלי כשאני ישן. במקום המשכתי למלמל לי את מוקי ('בלעדייך אין לי שום דב—א—א—אר..').

היא שתתה את השוט בלי לחשוב יותר מידי, והגישה לי את הכוס הריקה ביד.

"תמזוג תמזוג עוד אחד." החלטתי לא להתווכח, ופלטתי סוג של "את-צריכה-לפגוש-פסיכולוג-באופן-קבוע".

"אני כבר פוגשת פסיכולוג באופן קבוע. גם טייס, וסטודנט למנהל עסקים." היא הורידה גם את השוט השני, שתקה שניה והמשיכה.

"מיקי, צריך להתקשר להוט."

"אמרתי לך שעדיף לפתוח מההתחלה את החבילה של הפורנו, ידעתי שתרצי אותה בסופו של דבר..."

"שתוק. האינטרנט לא עובד."

"היית בדירה?"

"לא, גאון. אני מנחשת שהאינטרנט לא עובד. חוש שישי." פתחתי שתי בירות ונתתי למלצרית.

"נו אז היית צריכה להתקשר לגלעד הוא מבין בזה."

"גלעד טמבל. א-נ-י מבינה בזה, ואני אומרת לך שצריך להתקשר להוט."

לא הבנתי באותו הרגע למה בדיוק היא לא יכולה להתקשר להוט בעצמה, אבל החלטתי שאני לא אכנס שוב לקו האש, והבטחתי לה שאני אעשה את זה ברגע שאני אחזור לדירה.

חזרתי לדירה, התעוררתי, מסיבות שגם השב"כ לעולם לא יצליח להבין, בצהרים, והתקשרתי להוט.

ירדן נכנסה לדירה צוהלת ושמחה בשאגת "באתי-לאכול-צהרים-זריז, מה קורה?"

אחרי שהיא ראתה את הפרצוף שלי אחרי שניתקתי את השיחה עם הוט, היא החליטה להכין בעצמה את האוכל, ושאלה

"רוצה לדבר על זה?"