מיקי, מיקי, מיקי.

אחרי סופ"ש כבד שנפל על כוחותינו, התיישבתי סוף סוף עם קצת זמן לכתוב.

הסיבה שמצאתי את עצמי ער אחרי משמרת מעייפת במיוחד ביום שבת בבוקר, היא אלי, החבר החדש של ירדן (ע"ע השותפה האדמניסטרטיבית בדירה) שמוציא טיולי סנפלינג וקיר טיפוס וקישקושים כאלה של אקסטרים.

וכך, בשעה 9:30 בבוקר, אני מגלה מולי את ירדן בטייטס צמוד שחור שיורד קצת מתחת לברך, נעלי ספורט, קפוצ'ון קורס וקוקו גבוה, כולה אנרגטית ועירנית.

"תגיד לי, יש מצב שאתה עדיין ישן?"

"אה," מילמלתי. "מתי ישנתי לפני שזה נחשב עדיין, בדיוק?"

"קום קום, יוצאים לטיול."

"ירדן, אם את רוצה לקום לטייל עם מישהו על הבוקר, תקני כלב." נחרתי קלות.

היא כנראה התעלמה לחלוטין מהמחאה הישנונית שלי, כי ב9:45 איכשהו מצאתי את עצמי לבוש במכנס שלושתרבע, חולצת "לילה לבן" שחורה, נעלי ספורט וכוס קפה ביד.

"אנחנו אמורים לפגוש את אלי בצומת גולני." המפקדת ירדן תדרכה אותי.

"ואז לאן?" ניסיתי להביע עניין.

"מאיפה אני יודעת, נעקוב אחריו.."

יצאנו, ולמרות שנהגתי, אני לא זוכר איך בדיוק הגענו לצומת גולני, רק שהגענו.

נכנסתי לדוכן הזה של חב"ד כדי לשתות עוד כוס קפה, ובנתיים ירדן נתנה הנחיות לאלי,

בנוגע לאיפה אנחנו, (ובטח משהו כמו "יש מצב שאנחנו פה ואתה עוד לא?!")

עוד לא סיימתי את הקפה, וירדן התקרבה אלי, כשליידה איזה סוג של גורילה על קביים.

אלי, (ע"ע הגורילה – כפי שהתברר לי אחר"כ), הוא שני מטר של חזה נפוח ודו ראשי יותר גדול מהראש שלי. ירדן, שהייתה יכולה בקלות לנגוח לו בביצים, הכירה ביניינו, והוא התחיל להסביר לי איפה אנחנו הולכים לגלוש. ("לגלוש", אגב, זו המילה של הסנפלינגאים המומחים, לסנפלינג.) הוא דיבר הרבה, מה שהסתכם ב-

"הבנת?"

"לא, אבל אני אעקוב אחריך, אז מה זה משנה?" שלי.

נסענו משהו כמו עשרים וחמש דקות או חצי שעה, ואז עלינו על דרך אפר.

המשכנו קצת עד ששמענו פיצוץ קטן, שהבהיר לנו שאחד משלושה דברים קרה:

1. קטיושה! איפה הממ"דים ברמת הגולן?! איפה המקלט הקרוב?! הלוואי שיפול בשטח פתוח! אהה!!! אנחנו בשטח פתוח!

2. לנו התפוצץ צמיג.

3. לאלי התפוצץ הצמיג. אם להגיד את האמת, אני לא יכול להאשים את הצמיג.

אני נשארתי באוטו, בעוד שירדן מבררת עם אלי איך בדיוק התפוצץ לו צמיד, ושיש לו..

(מבט על השעון), 7 דקות מטכליות לסדר את הגלגל ספייר ולהמשיך, כי היא כבר רעבה.

היא נכנסה לאוטו והסבירה לי את המצב.

ישבנו מספר דקות באוטו ודיברנו על דברים שטותיים, ואז הרמנו את המבט והופתענו לראות את אלי, בדיוק איפה שעזבנו אותו – בוהה על תא המטען האחורי שלו.

חשבנו בהתחלה שאולי הוא מחפש משהו, אבל מבט קצר הוביל אותנו למסקנה, שהמפלץ המגודל הזה, פשוט לא יודע איך להחליף גלגל. אחרי שצחקתי את נשמתי, יצאתי

מהאוטו ושאלתי אותו אם הוא צריך עזרה.

בעוד אני מבריג את האומים בחזרה לצמיג הרזרבי, לא יכולתי אלא לחשוב, איך הבחור הזה שלא יודע איך להחליף צמיג, הולך להוריד אותי עם חבל מגובה כמה עשרות מטרים?!

חזרתי אל הרכב וניסיתי להפעיל על ירדן קצת מנסיוני הצבאי -

"המפקדת, אההה.. ירדן," התחלתי. "אני לא מרגיש כ"כ טוב, אולי כדאי שרק אתם תרדו מההר הזה..."

מבט מהיר מירדן אמר שאני לא מוציא את עצמי מהעסק, והמשכתי לסוע לאט ובהססנות אחרי אלי.

הגענו למקום, עלינו אל הנקודה שממנה אנחנו הולכים "לגלוש", אלי חיבר אותנו לכמה

חוטים, ריתמה והוריד אותנו.

עד שהגעתי לקרקע, כל מה שעשיתי זה לדמיין את אלי יורד ליידי עם סכין,

ולוחש לי "צריך עזרה?", כשהוא חותך את החוט הזה שמחזיק אותי בין הקרקע הסלעית לבין האדמה המוצקה שלמעלה.

ירדן, אגב, אמרה לו שזה לא יילך, כשהוא שאל למה, היא אמרה לו

"כשתגדל תבין."

זה אפשרי בכלל?!