מושבים של אוטובוס בתל אביב.

מביטה בנוף העובר שבין שדרות בין ציון לרחובות אלנבי.

מתקרבת הישר אל התחנה בה אני עומדת לרדת.

עוצמת את עיניי.

מתפרקת.

עוצמת את העיניים חזק.

לא פותחת.

ואז הרגשתי ידיים מצילות.

לא בטוחה.

נמשכת אל עבר הידיים המצילות.

אני שונאת לפעמים את תל אביב.

אבל בכל זאת אוהבת אותה.

לפעמים אני רוצה להעלם עמוק בתוך הסמטאות האפלות שבה.

הם לא יודעים שהתחלתי למות מזמן.

הזרועות ממשיכות לאחוז בי.

נשמתי נהדפת על ידי לחישות.

לא סתם חשבתי למות כאן.