| 9/2005
המחלקה לתרבות ה~דיול~
עבודת דיילות בסופרמרקטים היא עבודה קשה, מפרכת ומספקת.
סתם, ת'כלס היא יותר בסגנון של סתלבט לא נורמלי, צחוקים עם דיילים אחרים וטעימות חינם. הרבה טעימות חינם.
כבר על יומי הראשון בתור דיילת סופרמרקטים ונציגת קוטקס, תוייגתי כחבשנית.
האמת שלא הבנתי למה, בסף הכל ביליתי יותר זמן באזור טעימות השוקו-שוק, והטופיפי החינמיים ממה שהייתי באגף מגיני התחתון הארורים. אני, יחד עם עוד בערך 10 דיילים של פרוייקטים שונים עושים עבודת-קודש [התעלמות מאנשים וחוסר קידום המוצרים שאנחנו מקבלים כסף על ניסיון לקדם אותם] ונהנים מכל רגע.
בנוסף, כל עובדי המקום עצמו [שבגלל שאני חוששת שאולי מישהו אי שם שאחראי על משהו בקוטקס ויכול לפטר אותי יקרא את זה, אני מעדיפה לא לפרסם את שמו] [סתם על הזין שלי זה ב"חביב" בצומת ירקון], אורזים וסדרנים למיניהם כבר סחבקים שלי [או מתחילים איתי] וכמובן, איך לא, עובדים איתי עוד שלושה אנשים מאריאל.
זה משהו מטורף האריאל הזאת, לא משנה איפה בעולם אני אהיה, אני אראה מישהו מאריאל שם.. [סתם, האמת שאני לא חושבת שיש מספיק תושבים מאריאל בשביל להימצא בכל מקום בעולם, אבל הבנתם את הנקודה שלי].
אני מקבלת שכר נכבד של 26 שקלקלים לשעה על עבודה שכוללת חיוך מזוייף, חלוקת הנחות וחזרה על משפט אחד ויחיד. וכמובן את כל מה שמתלווה לזה, כאבי גב, פרצופים מבוהלים של גברים שנקלעו בטעות, או נשלחו על ידי האישה שלהם למחלקת האסתטיקה הנשית, ולא יודעים- פשוט לא יודעים מה לעשות עם עצמם. ומה זה לעזאזל כנפיים.
כמובן, שאני שם בשביל תרומת אגו ענקית, לעזור להם.
הבה נמנה את הדברים שנלווים לעבודה שלי בתור דיילת:
בוס, יקירי, אני קטינה, תפסיק להתחיל איתי.
אוקיי, מה שקראתם זה בעצם מה שקורה. הבוס העלוב שלי באופן שיטתי מנסה להשכיב אותי במשרד שלו או משהו. הוא בכלל לא הבוס שלי, הוא לא אחראי עליי ולא כלום, אין לי שום עסק איתו התפקיד היחידי שלו שאיכשהו קשור אליי זה שהוא צריך לחתום לי על שעות. וגם את זה אני יכולה לבקש ממישהו אחר ולפתור את עצמי מהיצור החרמן הזה.
הכל התחיל ביום העבודה הראשון שלי, הייתי צריכה להחליף חולצה, ונכנסתי למשרד שלו בשביל לברר איפה אני יכולה להחליף חולצה. זה היה משהו כזה:
"סליחה, איפה אני יכולה להחליף חולצה?" במבט תמים. בערך.
"כאן" הוא ענה לי ברשמיות מיותרת.
"אוקיי" מחכה שהוא יזיז את התחת בעל הפאה שלו מהמשרד שאני אוכל להתלבש.
"את רוצה שאני אצא? את לא רצינית..." הוא שאל בתמימות מעצבנת.
"כן.." הבהרתי לו את הברור מאליו.
"דיי, אל תהיי מצחיקה, כולן מתלבשות לידי את לא צריכה להתבייש" הוא ניסה לשכנע אותי בטריק הכי ישן בספר.
"כשאני אהיה מצחיקה" יריתי אליו "אתה תדע! ואני זה לא כולם, אז אני לא מתלבשת פה. אני אמצא את השירותים לבד, תודה, ביי!" המכשתי לירוק ארס. הסתובבתי בנונשלנטיות וסיננתי לעצמי "איזה לוזר..."
האידיוט כנראה לא הבין לבד את הרמז הדק כמו עובי בטנה של אילנה אביטל אחרי ארוחת שחיתות, ובא לבקרני בשעת עבודה. אבל לא היו בכלל נשים שרצו מגני תחתון, אז לא עשיתי כלום, סתם עמדתי. והוא נדבק לי לתחת בכל מטר שאני הולכת, בוחן אותי כאילו אני איזה כבשה עסיסית והוא מינימום אבי ביטר. עד שהלכתי, להסתובב, לשוטט, לדבר עם חבריי הדיילים.
היום, יומיים לאחר הדחייה המצערת [בשבילו] הוא בא אליי שוב, נדבק לי לוורידים. מתחיל לשאול אותי "איך הולך" ו"כמה מכרת" וכל מיני שאלות שלא לי, ולא לו היו עניין בהן. אז תירצתי את דרכי מבין זרועותיו ב"איפה יש פה מים?" וברחתי.
אוקיי, אדון מנהל בעל נטיות "מייקל ג'קסוניות" שכמותך, אתה אולי בן 27-30 להערכתי, ואתה לא מכוער ממש, אבל אתה מזה לא הטיפוס שלי. אתה מעצבן, אתה כמו בני קייזרמן [האליל] רק לא מצחיק בכלל. אתה סתם מנסה לזיין ולא הולך לך.
אז כאילו, הלו?! אני קטינה!! אני צריכה להסביר לך את זה שוב, או שאתה מעדיף שהמשטרה תעשה את זה??
שליחות קטלנית: שלחי את בעלך לקנות לך דברים למחזור.
גברים, אף פעם לא הבינו, אף פעם לא יבנו, למה אנחנו צריכות את כל השמעטס הזה. מגיני תחתון ליומיום, תחבושות עם כנפיים, עם צ'יינג'ר אחורי וקרבורטור כפול, טמפונים, בגודל אצבע ובגודל כף רגל של שחקן כדורסל, כל אלו, מסתבר, גורמים לתהייה רבה בקרב המין הלא כל כך יפה.
אני פוגשת ביום מאות פרצופים, מהובלים ומאויימים שנקלעו לשטח ההגיינה הנשית בלבד בטעות, או מתוך שליחות קטלנית.
המטרה: לקנות תחבושות/טמפונים/ מגיני תחתון.
הדרך: לא ידועה.
הצלחה במבצע: רק החזקים שורדים.
גברים באים אליי, מתוסכלים, מבטי "תום הממורמר" נשלחים אליי מאות פעמים מדיי יום ביומו, והם מנסים להבין, מה-רוצה-ממני-אשתי-מה??
אז כמובן שאני שמחה לעזור, כי זה מצחיק אותי, וכי גם ככה אין לי משהו יותר טוב לעשות, ולכן אני משתדלת תוך כדיי גם מדיי פעם למכור איזה מוצר או שניים של קוטקס.
נחמד מצידי.
ואני שומעת בדרך גם המון חששות מצד הגברים שמסתכמות ב"אם אני אביא לאשתי משהו מחברה שהיא לא אוהבת, אני אשאר מחוסר בית, צלוב, חסר ראש".
ואומרים שאנחנו לא המין החזק...
בטח גבר ממורמר המציא את זה.
בטח ההומו ההוא מראש טבלת הפעילים.
טוב, אני דיי נהנת בעבודה... העיקר שזה לא פוגע בלימודים.
או משהו בסגנון...
לאב.. שבת שלום..
ביי
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
