"תראי יש פה סוד ישן חדש..."
עוד יומולדת אחד.. פאק, אני בת 18.. זה ממש מלחיץ אותי כל הקטע הזה של ה"להתבגר". לא שמחר יהיה שונה מהיום בצורה כזו רצינית [חוץ מזה שאני אוכל לקנות סיגריות ואלכוהול חוקי, יה!!] אבל התוכנית הזו של הגדילה על כל גוניה נראת לי קצת חשודה. בחייאת ראבאק, אני עוד 4 חודש בצבא!! וזה עובר כל כך מהר.. ואז אוניברסיטה.. ואני כבר לא אהיה פיטר פן כזה.. לא יודעת זה מדכא אותי. ואני לא מפחדת לגדול, זה יכול להיראות לי דיי נחמד לפעמים.. אבל אני לא רוצה לגדול.. לא מספיק לי מה שהיה עד עכשיו. אני מרגישה שאני מחמיצה חלק, אבל אני לא יכולה לשים את האצבע על איזה מהם. וזה בכלל לא נכון. עשיתי כל מה שאיזהו עלם צעיר במאה העשרים ואחת חולם לעשות, ויותר, הכרתי אנשים וביליתי במקומות הכי הזויים שאפשר לתאר, וראיתי את הדברים הכי יפים, והכי מוזרים שאפשר לבקש, וכל יום שעובר אני מרגישה שאני מגשימה את החלום הכי חזק שלי עד כה- לחיות.
אבל משהו שם, שלא נותן לי מנוחה. שלא מרפה. שאומר לי "חומד, את מפספסת משהו!!" וזה לא משהו נראה לעין או מוחשי. נו מילא, זה לא שאני יכולה לעצור את הזמן.
זה הרגל של שנים אצלי, ה"להיות עצובה ביומולדת" זה כבר מסורת, משהו שאין לו שליטה.
לחלק מהאנשים זה נשמע ממש מוזר "אבל זו היומולדת שלך, למה את עצובה?!?"
אבל יש כאלה שמבינים בדיוק מה אני מרגישה. רגישות יתר מציפה אותי, וכל מילה שאומרים לי לא במקום, או ביטוי מוגזם של אהבה מצד מישהו שרק רוצה לשמוח בשמחתי, גורם לי להישבר. כולם נראים לי מזוייפים, או ממש רעים שלא מסוגלים להרפות קצת ממני ביום הולדתי המדובר.
ומצופה מבחורה כמוני שדואגת להיות ההי- לייט של היום, כל יום, לעשות משהו גרנדיוזי ביומולדת. אפוקליפסה של ממש. אבל דווקא ביום הזה, שהוא כמו כל יום לפני בערך, רק שיש לי סיבה בו לקבל מתנות ולהיות אומללה, דווקא היום אני מבקשת באיזשהו מקום להישאר לבד בבית, בשקט מוחלט, בלי טלויזיה, אולי עם קצת רוקנ'רול מתנגן עם הקסם שלו, ולחשוב. עליי, ועל אחרים, ועל ההתפתחות שלי, ולאן בעצם אני צועדת. באיזה שביל בחרתי, וכמה הוא טוב לי. וקצת להתמרמר על כל שעברתי עוד שלב, ואז להבין, שיש לי שתי אופציות- או לחיות או למות. ואם למות, אז נאמר דיי. ואם לחיות, אז נבחר לבד כבר איך לעשות זאת. וככה, עם קצת דמעות, אני מרגישה שאף אחד לא אוהב אותי. וזה לא איזה רגש נחיתות. זה פשוט ככה, כי הציפיות שלי מהיום הזה שהוא כולה עוד יום בשנה, ה 18 במרץ, כל שנה, הציפיה שלי שכולם יעמדו דום נוכח הקיום שלי, ויתעלו על עצמם פעם אחת בשנה, ויהיו איזה עילוי, שאםילו אני אהיה מופתעת. גודל הציפיה כגודל האכזבה. אבל אני בהחלט יכולה לדאוג לכך שנהיה כולנו יחד, או רובנו לפחות, ולעשות בלאגן כמו תמיד, עם האנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי, ולקוות, שהשנה אני לא אמות, כי אני אוהבת את החיים שלי, וזה הכי חשוב.
אז בנימה קצת מלנכולית, עם חיוך קטן שמתחבא לו, שיהיה לי מזל טוב..
אוהבת אותכם, באמת...
גילוש...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
