נמלים / תמר.
אני לא הולכת לכתוב על הטרגדיות בחיים
שלי, במובן מסוים. לא על אחי שנהרג במלחמת לבנון השנייה, לא על אמא שלי שנרצחה
בפגוע בירושלים, וגם לא על אבא שלי שנרצח על ידי קוסם אופל אכזרי שהותיר לי צלקת
בצורת ברק על המצח.
זה משעשע, איכשהו, העובדה שאנחנו חיים
במלחמה יומיומית ולא מודעים לכך, ורק כשאנחנו שומעים אזעקות, משהו מתעורר במוח
שלנו ומזכיר לנו שבכל רגע אנו עלולים למות.
ברצינות, ונניח שלא הייתה מלחמה כרגע,
הייתם קופצים לכביש באור אדום רק כי אין איזה "צבע אדום" שיתריע מפני
המוות?
"אז את כאילו, עומדת למות?"
"למה, את לא?"
"מה פתאום!"
לליאת יש כשל בחיבורי ההומור במוח, לכן
אני מסבירה. "תראי, בכל רגע השלט שתחתיו את יושבת עלול ליפול עלייך ולעזור לך
לאבד ת'ראש."
"תמר, תפסיקי לדבר שטויות."
משיבה לי ליאת בנימה נוזפת ובאנחת ייאוש.
ליאת סוברת שניתן למות רק ממחלות
מסוכנות, מתאונות דרכים או ממלחמה. היא מעדיפה שלא להאמין שהשלט עלול ליפול עליה, רק
משום שנוח לה לשבת תחתיו.
אלוהים, היא יותר אופטימית ממני.
"מחלת הנטינגטון היא לא צחוק!"
היא גוערת ודוחפת אותי על הספסל, בעוצמה כזו שתבייש מתאגרף, בקופת החולים.
אנחנו מחכות בתור לבדיקה, למקרה ששאלתם
את עצמכם. אבא שלי ניחן במחלת ההנטינגטון, שהיא מחלה נורשת. זאת אומרת שאולי
כשאהיה בת 35, או 40, אני אלקה בה.
לכן אני עושה בדיקות עכשיו, בכדי לדעת
אם המחלה החליטה לקפוץ לבקר גם אותי. כי אתם מבינים, כשלוקים במחלת הנטינגטון,
אפשר לומר יפה שלום לחיים, לפני שאתם מוצאים את עצמכם מרותקים למיטה ללא יכולת
דיבור, אכילה או תזוזה. קצת כמו איך שאני נראית כשאני עורכת מרתון סרטי מלחמת
הכוכבים עם מאיה, שדוחקת בי להחזיר את הסדרה לבלוקבסטר, לפני שאחויב בעוד קנס.
מבחינתי, מחלת הנטינגטון היא לא טרגדיה,
היא מה שיועד לי.
אוה, וכן, זה אומר שהתוצאות חיוביות.
"אז את כן עומדת למות?" שואלת
ליאת וכורכת את זרועה סביב כתפי, רגע שאני מספרת לה על התוצאות בדרך לבית הספר.
לפעמים ליאת צריכה לדעת מתי סותמים את
הפה.
"עוד 20 שנה, ואולי יותר."
אני משיבה. "אל תדאגי, אני לא אתחרפן לך בחמש הדקות הקרובות, ובעוד חמש שנים
כבר אהיה צמח."
ולפעמים אני צריכה לדעת מתי סותמים את
הפה.
"היא תחיה," אומר הרופא, אך
מבטו לא משקף שמחה. מי יודע כמה פעמים נאלץ לבשר בשורות רעות בחיים שלו. הסיטואציה
הזאת מזכירה לי את הסדרות על בתי החולים שלליאת יש התמכרות מוזרה לגבם.
אני מביטה מהצד בהוריה של ליאת, רגע הם
מדברים עם הרופא, ורגע אחר אמה של ליאת מתמוטטת על הכסא וטומנת את ראשה בידיה. אני
לא שומעת את יבבותיה, אך אני יודעת שהיא בוכה.
הדמעות עומדות בעיניי כבר מהרגע שנכנסנו
אל אזור ההמתנה של חדר הניתוחים. אני ניגשת אל החלון, ורק אז מותירה לדמעות לפרוץ מעיני
ולזלוג במורד לחיי ומטה אל השטיח הצבעוני הפרוש על הרצפה.
ליאת תהיה צמח. מרותקת למיטה. למה לא
בכיתי כשנתבשרתי שאני אהיה באותו המצב בדיוק בעתיד?
היא צחקה כשאמרתי לה שאם היא תחצה את
הכביש באדום ייתנו לה דוח, ועשתה זאת רק בכדי להוכיח לי ששומדבר לא יקרה, מבלי
לשים לב לסובארו הלבנה שפנתה מהרחוב הסמוך.
בפנים, בחדר בו שוכבת ילדה שאני מתקשה
לזהות, מחוברת למכשירים, פועלת הטלוויזיה. אני רואה שזה לא ערוץ רגיל, הדי.וי.די
פועל. מישהו שם את תכנית בית החולים האהובה עליה.
אני נשכבת על המיטה לצידה ואוחזת בידה. "את
לא לבד," אני שומעת את עצמי אומרת. "וקחי את זה בתרתי משמע."
זה כמו נמלים. הן עובדות ושוקדות במהלך
כל הקיץ באיסוף גרגרים והכנת משכן לחורף, אך ברגע אחד, עלול להגיע ילד שמואס כבר
מלשחק כדורגל ומחליק שהריסת עבודתן של הנמלים תהיה אחלה שעשוע בשבילו, ודורך עליהן.
ככה זה. מה שלא נעשה, זה לא בידינו. אבל
שלפחות תהיה לנו הרגשה של עשייה כשיגיע הזמן.
אנחנו לא בוחרים את הרגעים האלה בחיים
שלנו, אבל אנחנו כן בוחרים איך לחיות את החיים שלנו כל עוד יש לנו הזדמנות, כל עוד
אנחנו חיים. אנחנו צריכים לדעת להפיק את המיטב מכל רגע, ולדחוק את הכאב רחוק יותר
ויותר.
לפני לא הרבה זמן, כשאני וליאת ערכנו מרתון
של העונה הראשונה של הסדרה "האנטומיה של גריי", היא ספרה לי שהיא מייחלת
שיהיה לה דיי זמן פנוי ונטול לחץ כדי שתוכל לראות את כל הפרקים שאי פעם פספסה.
אמרתי לה שזה בלתי אפשרי, אבל הנה היא, והנה אני, והיי- כבר קרה שטעיתי.
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
