|
River of Flower | הדמויות
  
River of Flowers
אז אחרי פרק שביעי החלטתי לעשות פוסט עם הדמויות (תמונות, שמות וכו'...)
מקווה שתאהבו אותו, כי היתאמצתי לחפש ולמצוא תמונות מאימות אליו 
הדמויות
אליס  גרה בבית עם אביה הכבאי. בשנה האחרונה ללימודים שלה בתיכון של העיירה. עובדת בחנות לדיג כשנה. אינה מתחלקת ברגשות עם אחרים. אוהבת שקט. היא נערה פשוטה ונחמדה. לא יציבה ומסבכת את עצמה תמיד בפגיעות פיזיות כאלה ואחרות. אמילי
 חברת ילדות של אליס. היא בחורה שופעת, בלונדינית ויפה אשר מודעת לכוח שלה. אוהבת בילויים ומנסה להוציא את אליס איתה לכל מקום. אף גבר לא יכול לעמוד בפנייה. אמילי בעלת כוח שכנוע רב אשר אליס לא מסוגלת לעמוד בפניו. היא שונאת אי הבנות וצריכה לדעת הכל עד הפרט הכי קטן בחיי האנשים אחרים. ולבד לא מסתירה דבר.
בן
 ידיד קורב של אליס ושל אמילי. לומדת במעבדת כימיה. מוכן להקריב את עצמו למען האנשים שחשובים לו. הוא כך גם לומדת בתיכון העיירה בשנתו האחרונה ללימודים. הוא אדם לא יציב ברגשותיו. בטוח במה שהוא ובמה שהוא רוצה. מוכן לעשות הכל בשביל זה. ג'ייק חבר של בן. שונא לימודים ואוהב רק לצחוק על אנשים בכך שמוצא את חולשתם. אינו חושב על העתיד כלל ואוהב בילויים. מטרתו העיקרית לפגיעה היא אמילי. ג'ייק אינו מעריך נשים ולדעתו הגבר הוא השולט. ג'סיקה חברתה הטובה של אמילי ואליס. בחורה חברותית ונחמדה. אוהבת האנשים שמקיפים אותה. מצטיינת בלימודים. אוהבת לגלות דברים חדשים ובעד בילויים מדי פעם. לומדת בשנתה האחרונה בתיכון העיירה. בחורה דואגת ומתחשבת. סיימון בחור חדש שעבר מגרמניה עם משפחתו. בעל שני אחים ואחות. מכיר את אליס בכיתת הצרפתית ומתנהג עליה בשמרנות יתר. בחור גדול ומסתורי. נעלם ומופיע בלי שאף אחד ישים לכך לב. מושך את צומת לב האנשים ומפתה אותם. מטרתו העיקרית היא אליס. אדווין זר מסתורי בעל עיני טורף בצבע זהב. נכנס לראש של אנשים וכמו סיימון יכול להעלם ולהופיע. מסובב לאליס את הראש ורודף אותה במחשבותייה ובחלומות לאחר שהיא ראתה אותו במועדון. גורם לתחושת סיחרור מריח גופו ומבטו. הציל את אליס מידיו של אחיו סיימון. מסתורין עופף סביבו ואינו מספר דבר. סטיבן
 אביה של אליס. עובד ככבאי בעיירת. אוהב את בתו עד מוות. אינו טוב בדיבורים ורגשות ואינו מראה את אהבתו לאליס למרות דאגתו ואהבתו הרבה. אינו מתעניין במעשייה של בתו ולרוב נמצא בעבודה אשר עבד בה כל חייו. דמויות שיופיעו בהמשך:
כרסטינה
 הבחורה הקטנה והרזה אשר הייתה בלילה ליד "הפונדק" בעלת עיניים כחולות ים ומחוברת לסיימון.
אדמונד הגבר בעל פני חרסינה (פרטים לעיו עוד לא ידועים ויתגלו בהמשך) אני מקווה שאהבתם!
אל תשכחו להגיב   
| |
River of Flowers | פרק 7- שינוי
   
פרק 7- שינוי
"דאגתי לך", הוא אמר בקול עצוב מעט. צעדתי לעבר הארון והוצאתי חולצת
T קצרה ומכנס טרנינג ישן. יכולתי להרגיש את המבט שלו בוחן את גופי בסקרנות.
לבשתי את הכל במהירות.
"זה לא תירוץ בן", שילבתי את ידיי על החזה ונשענתי על הארון, "איך נכנסת לכאן?"
"דרך החלון", הוא ענה בחוסר אכפתיות. מתרומם מהמיטה הוא צעד לעברי.
"אליס" הוא לחש והושיט את ידו.
"אל...", התרחקתי ממנו והלכתי אל החלון. הוא היה פתוח ורוח קרה נשבה על פני.
הסתכלתי אל תוך החשיכה מחפשת את עיניי הטורף.
"אני לא מבין מה יש לך!", הוא צעק. הסתובבתי אליו. הוא משך בשיערו ועיניו הביעו
כאב ושיגעון מסויים.
"אין לי כלום בן", הסתכלתי לתוך עיניו. הוא נראה מותש. כמו ילד קטן שאינו יודע מה לעשות.
ילד שלא מבין דבר.
"מי הוא?", הוא זרק עלי את מבטו. צחקתי.
"לא ידעתי שאני ואתה ביחד", המשכתי לצחוק.
"מי הוא?!", הוא התקרב במהירות דוחף אותי לקיר.
"תפסיק בן!", סיננתי בשניאה, "תלך מכאן מיד! אני לא רוצה לנהל איתך שום דיון".
הייתי עייפה. עוד רגע יכולתי פשוט ליפול. הכל היה גדול עלי, גדול יותר מדי.
בן התרחק מעט. הוא הוריד את מבטו לריצפה ולאחר רגע הלך לעבר החלון.
"את עוד תצטערי על זה", הוא זרק את המילים האלו לעברי בתיעוב ונעלם דרכו
בתוך החשיכה. סגרתי אחריו את החלון בעצבנות.
הנסיעה בבוקר לא נמשכה זמן רב. נפרדתי מסטיבן בארוחת הבוקר במטבח
בו הזמן חשבתי על ארוחה שעלי להכין, על העבודה ועל ניקיון וסידור הבית.
לא אהבתי את זה יותר מדי, אבל לא היה דבר אחר לעשות. סטיבן היה נחמד, אינו
שאל שאלות ורק קרא את עיתון הבוקר שלו. "שירפת הפונדק", הייתה הכותרת הראשית של עיתון
העיירה הזאת.
"ידוע לך על זה משהו?", הוא שאל בזמן ששתיתי קפה. הרמתי גבה אחת כלא מבינה.
"לא, האמת שלא שמעתי שום דבר על זה", משכתי בכתפיי באי חשק נזכרת
בהתרחשויות של אתמול צמרמורת עברה בגבי.
"יש טענה כי דבר כזה לא נראה מעולם. הפונדק נהפך לערימת אפר אחת גדולה.
דבר שלא ניתן להגיע אליו אפילו בשימוש של כמיקאליים", סטיבן סיכם את
הכל מקריאת העיתון.
"מוזר", אמרתי ושטפתי את הכוס. יכולתי לנחש כי הדבר היה קשור באתמול.
"ואת הפושע לא ימצאו לעולם", הוא נאנח והניח את העיתון מסתכל עלי.
"גם את זה סיכמת מהכתבה?", שאלת בזמן שנעלתי את נעלי הספורט שלי.
"לא, את זה אני יודע בוודאות מניסיון האישי", הוא ענה ולגם מהקפה שלו. צחקתי.
כאשר הגעתי לבית הספר יכולתי להבחין באמילי שכבר עמדה ליד הכניסה
מחכה לי. היא שילבה את ידיה על החזה. שיערה הבלונדיני זהר על קרני
השמש שביצבצו מהעננים השחורים. חניתי את המכונית ליד המדרגות, מוציאה את התיק
הלכתי לעברה. ראשי לא הפסיק לכאוב מאתמול וההתרחשויות וסיוטי הלילה
לא נטשו.
"בוקר טוב", אמילי הייתה יותר מדי אנרגטית הבוקר.
"בוקר", אמרתי באי חשק ממשיכה לצעוד בתוך המסדרון. היא הדביקה את צעדי.
"דיברת עם בן?", היא שאלה. פתחתי את הלוקר וזרקתי את התיק בעצבנות.
הוצאתי מחברת חדשה וקלמר.
"האידיוט הזה פרץ לביתי", סיננתי וסגרתי את הלוקר בחוזקה. דבר שיצר רעש
חזק של חבטה. מבטיהם של כל המסדרון הופנו לעברי.
"פשוט נהדר", גילגלתי את עיניי עם המחשבה הזאת שעברה. אמילי הסתכלה עלי
כלא מבינה.
"הוא נכנס לחדרי דרך החלון", אמרתי יותר ברוגע.
"מה?", עיניה של אמילי נפתחו לרווחה והיא עמדה בהלם מוחלט.
"בואי מכאן", משכתי אותה בידה, "אני אסביר לך אחר כך". התקדמתי בנחישות
לעבר המזכירות.
"חכי רגע", אמרתי לה עוצרת אותה ליד דלת הכניסה.
"מה? למה?", עיניה היו מבוהלות. היא לא לעולם לא אהבה את זה שהיא לא הבינה דבר
מסויים.
"אני מחליפה את כיתת הצרפתית" אמרתי ונכנסתי לתוך החדר. היה שם חם וחנוק.
מעבר לדלפק ישבה המזכירה. התקרבתי לעברה. היא הרימה את עינייה וחייכה לעברי.
"בוקר טוב אליס, אפשר לעזור לך במשהו?", עינייה הירוקות נצצו בשמחה.
"כן", חייכתי חזרה. האופטימיות שלה גרמה לי לשמחה. דבר שלא הרגשתי
בשלושת הימים האחרונים. היא חיכתה בסבלנות עד שאתחיל לדבר.
"הייתי רוצה להחליף את כיתת הצרפתית". המזכירה נאנחה והביטה עלי בשקט.
"אליס אני לא בטוחה שנשאר מקום פנוי בכיתות לימוד אחרות, וגם זאת השנה
האחרונה שלך", היא אמרה אחרי שתיקה קצרה.
"זה עיניין של חיים או מוות", במילים האלו אפילו הופתעתי לגלות עד כמה
הפתגם הזה יכול להיות נכון, "וגם אני ישלים את כל החומר", חייכתי.
"חכי רגע", היא קמה ממקומה והלכה לכיוון הארון מוציאה תיקיה גדולה ועבה.
היא פתחה אותה מראיינת בה בריכוז. לאחר מספר דקות היא הניחה אותה וחזרה למקומה.
"יש רק מקום נוסף בכימיה", נאנחתי בהקלה. הכל יכול היה להיות עכשיו יותר טוב
מבילוי שש שעות בשבוע בשיעורי צרפתית.
"לרשום לך הפנייה?" היא שאלה מוציאה דף מהמגירה. הנהנתי בחיוב.
היא רשמה את הכל בכתב נשי ועדין על הפתקית והגישה לי אותה.
"תודה", אמרתי. קיפלתי את הדף והכנתי אותו לתוך הכיס.
"עכשיו את מוכנה להסביר לי מה קרה?", אמילי שאלה כאשר יצאתי מהמזכירות.
"אני יסביר לך הכל יותר מאוחר", נעצרתי ליד המעבדה לכימיה.
"זה בגללו?", אמילי הביטה עלי כלא מבינה.
"בגלל מי?", הרמתי גבה מנסה למצוא מספר גורמים לשאלתה.
"הבחור הזה", הוא הורידה את מבטה, "הוא עשה לך משהו...", היא כמעט לחשה.
"לא, זה לא בגללו. אמילי כבר אמרתי שאני יסביר מאוחר יותר".
צלצול נשמע ברחבי המסדרון. אמילי חייכה לעברי ופנתה לדרכה. נכנסתי
לתוך הכיתה. סורקת את תלמידי הכיתה הבחנתי בבן. הוא נלחץ על מקומו
והביט עלי במבט מלא בתיעוב. התקרבתי לעבר המורה. הוא היסתכל עלי במבט
מופתע וחייך.
"אני סטיוארט הנדסון ואת כניראה אליס", הנהנתי. הוצאתי את ההפנייה מהכיס
והגשתי לו אותה. הוא עיין בה בריכוז, נאנח ולאחר מכן שוב פנה לעברי.
"טוב אליס, כניראה תצטרכי למצוא מישהו שיעזור לך עם החומר", קולו היה חברותי
והחיוך חמים ונעים.
"כן, אתה יכול לסמוך עלי"
"טוב, אם כך תשבי במקום הפנוי". עברתי בין השולחנות לעבר שולחן הלפני אחרון.
מניחה את הציוד על השולחן הגבוה התיישבתי על כיסא המעבדה. פניהם של
כל התלמידים היו מופנים לעברי. עם קצה העין יכולתי להבחין בבחורה אשר לחשה
דבר מה למישהו. זרקתי את מבטי לתיקרה.
"סליחה על האיחור", קולו נשמע וקפאתי במקומי. לבי התחיל לפעום במהירות מאיים לפרוץ
מתוך החזה.
"זה בסדר, כנס ותתיישב במקומך", אמר הנדסון והמשיך להניח מספר מבחנות
על שולחן המעבדה. לא העזתי להוריד את מבטי מהתיקרה. יכולתי רק
להרגיש בו מתיישב לידי. הוא עשה הכל בשקט ללא צליל. הוא חקר את פני בסקרנות.
"מצאת שם משהו מעניין?", הוא שאל מקרב את פניו מעט לעברי. עם קצה העין יכולתי להבחין
בבן שנע על כיסאו בעצבנות. לא עניתי. כעס מילא כל חלקיק בגופי. "שריפת הפונדק", מחשבה הזאת
רעדה בראשי.
ריח הסאקורה שוב מילא את גרוני גורם לראשי להסתחרר. הוא נאנח והוריד את מבטו על
השולחן. פניתי לעברו. פניו היו עדינים ולבנים כשלג. עיניו בצבע הזהב נצצו.
"הוא אחר", חשבתי לעצמי חוקרת אותו. הוא ניראה כמו בובת חרסינה. רציתי להרים
את ידי ולגעת בו אך פחדתי.
"את הקשבת לי", הוא לחש לי אחרי שתיקה. קפצתי ממקומי לא מבינה על מה הוא מדבר.
"עבר כיתה", הוא הוציא גיחוח קצר.
"אני לא מקשיבה לאף אחד", עניתי.
"אני מוכן להתערב איתך שזה לא ככה", עינייו התעמקו בעיניי.
"זה דווקא כן, בדיוק כמוך שלא מקשיב לאיש"
"מוכנה להסביר לי מאיפה סיכמת את זה?", קולו רעד לשניה. הוא נפגע.
"ואתה מוכן להסביר לי מה לעזעזל קרה אתמול?", אמרתי בכעס. הוא סגר את
עיניו. "אלוהים אני שונאת את זה! אני שונאת אותו! למה הוא כזה?", שאלתי את עצמי בראשי.
"לא את לא", הוא לחש עיניו נדלקו ושוב הטורף הופיע בהן. הוא לחץ את ידו באגרופים על השולחן
לוקח נשימה עמוקה.
"אני לא מה?", הרמתי גבה.
"את לא שונאת אותי", הוא התרכז לשניה ולאחר מכן פתח את ספר הלימוד.
קפאתי במקומי. הורדתי את ראשי נותנת לשיער להסתיר את פני.
הוא קרא אותי כמו ספר פתוח. לא יכולתי לשקר, לא יכולתי להסתיר דבר.
הנחתי את ידי על בטני עוטפת את עצמי כמגנה. אדווין לא הוריד את מבטו ממני
אף לרגע. מפעם לפעם הוא פתח את פיו להגיד דבר מה אך עצר את עצמו. ושוב נשם בכבדות.
ניראה כי הכל נמשך לנצח עד שהשיעור הזה הסתיים.
בצלצול קמתי ממקומי. הוא כבר היה ביציאותו מהכיתה.
"חכה!", צעקתי לעברו נתקלת עם גופי בבן. קיללתי אותו בראשי ונעצרתי ליד
אדווין. נכנעתי לשתיקה הזאת בינינו.
"אם אתה לא יכול להסביר לי מה קרה אתמול אתה מוכן לפחות להסביר לי איך אתה
עושה את זה", שאלתי.
"עושה מה?", הוא חייך לעברי. הוא היה גבוה ממני בהרבה. על כפתיו הרחבים נשכב
סריג צבע אפור. שיערו היה פרוע בדיוק כמו שאתמול.
"נכנס לראשי", זרקתי את ידי לצדדים. הוא גיחח.
"זאת לא הבעיה הכי גדולה", הוא אמר לי נשען על אחד הלוקרים בזמן שפתחתי את שלי.
התרכזתי בדבריו. אך הוא לא אמר יותר דבר.
"הממ...", מילמלתי לעצמי.
"מה עם סיימון?", שאלתי לפתע נזכרת בכותרות היום. וזה שוברת את השתיקה.
"הוא לא בא היום", במילים האלה אדווין קפא במקומו. מסובב את הראש אחורה
הוא תפס אותי בידי.
"אתה לא כל כך צודק", סיימון נעמד מולו מחייך, "אח שלי", הוא הוסיף אחרי רגע.
"אח שלך?!", צעקתי קופאת במקומי.
המשך יבוא...
מקווה שתאהבו 
  
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Kristen.