חסר לי כוח לחיים.
אני עסוקה בלתת תירוצים.
נמאס לי כבר לתת תירוצים לאנשים, אפילו לעצמי.
אני לא אסביר פה. אני פשוט אומר. בלי לתת הסבר או תירוץ על כל דבר.
אני לא מסתדרת בלימודים, לא עומדת במשימות האלה, ביום הורים הזה שהרס לי את היום .
לא מסתדרת עם ההורים הפרמיטיבייםשלי, אין לי כוח.
אני מדברת ,ואף אחד לא שומע אני אומרת , צועקת , ואף אחד לא מקשיב.
אני אומרת להם שזה לא מתאים לי, שאני לא רוצה שידברו על זה, שזה מפריע לי ואף אחד לא מתייחס.
אני לא לוקחת אחריות . אני חסרת כוח להכול. יש בי קינאה , לילדים האלה, לאנשים בבית ספר שלי, בשכבה שלי, שכל כך מסתדרים עם ההורים שלהם , וגם אם לא, הם הורים נורמלים, הורים שהם בני אדם משכילים , הורים שהם מודל לחיקוי, כל כך קשה לחיות עם הורים כמו שלי. הלוואי שמישהו פה יקשיב לי!! ישמע את מה שיש לי להגיד, ויגיב על זה בהתאם , מישהו שבאמת יהיה אכפת לו. אני צריכה לחיות עם שני הדפוקים האלה.
אני לא יכולה איתם!! הם צוחקים עלי, הם מעליבים אותי, הם מנבאים לי עתיד של כישלון .
אז אני כישלון , לא חכמה, חסרת פוטנציאל , למה הם צריכים לצחוק על זה?
אני מאמינה שיש לי עוד קמצוץ של כוח להילחם בחיים האלה. ופעם אחת באמת לחיות.
לשפר הכול, להצליח, כי כשאתה במקום הכי נמוך אתה יכול רק לעלות משם. אני מקווה שזה המקום הכי נמוך,כי רציני אין לאן לרדת. קשה לי מאוד עם הלחץ של הלימודים, ובכל פעם שאני מנסה לשפר מנסה להצליח הם נותנים לי שוב את ההרגשה שאני לא שווה כלום. מישהו יודע מזה ללכת לבית ספר בלי שום חשק לחיות , אחרי ריבים ותסביכים שהיו בבית ,ובכל זאת להרגיש ששם יותר טוב מהבית. כל פעם אני מנסה לתפוס את עצמי מחדש בידיים. להמשיך לנסות לשרוד, לנסות להצליח פה שוב, לנצל את החיים האלה. ושוב פעם הכול נהרס וכל הכוח הולך.כאילו מישהו שואב אותו . וקורים לי לפעמים ימים משמחים , קטעים טובים, יציאות נחמדות , אבל הכי חשוב יש לי את החברות שכמעט תמיד מבינות אותי, ואנחנו נשענות אחת על השנייה, גם מנסות לשרוד פה, ומנסות לנהנות מכל שטות קטנה, כי זה הסוד, להסתכל על הדברים הקטעים שיש בחיים ולהנות מהם אפילו אם זה מחמאה שנתנו, או שקל שמצאת ברחוב, הדברים הקטנים האלה שנותנים את הכוח. כיף לי איתן, אני חושבת שהן היחידות שמצליחות למלות לי את המצברים בעוד טיפה "דלק" לחיים. הן המודל לחיקוי שלי, איתן אני שורדת. איתן אני משווה, אנחנו יוצרות את המציאות שאנחנו חיות בה וצוחקות עליה. צוחקות על החיים פשוט. פעם היה לי חבר, היו לי אפילו כמה, כמה כוח נותן בן אדם אחד שזה פשוט לא יאומן. אבל לזה אני פחות דואגת , זה יבוא מתישהו.אז זהו.. אני חושבת שסיימתי עם הוצאת הקיטור והמחשבות האלו,יהיה טוב. אני לא דואגת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
