משו שכתבתי , שהייתי בתקופה הזאת ועכשיו אני חלק ממנה
מכוניות
עוברת את הכביש והולכת כל כך לאט מתפללת שתבוא מכונית במהירות מופרזת ולא תשים לב אלי בטעות,ותמשיך לנסוע ואני אזרק על הכביש חסרת חיים. זה לא מאתמול, זה כל הזמן, אני הולכת בכביש ממש זוחלת , בכבישים רחבים, אחרי סיבוב , כבישים ארוכים, יש לי את כל הסיכויים שתבוא כבר המכונית הנכונה. אבל לא. אני בולטת מידי , והן נוסעות לאט מידי , והן רואות אותי טוב מידי, וגם אם עוד שניה אני בטוחה שהמכונית לא תשים לב אלי היא במקרה הגרוע מצפצפת והפרצוף שבפנים מסתכל במבט עצבני , אנשים הרי לא רוצים לסכן את המכונית שלהם , לא רוצים להסתבך. כל יום , יושבת וחותכת , יושבת ומתפללת שהמכונית תבוא או המשאית או האוטובוס, וברגע האמת אני כבר לא משתפנת . חושבת על המעבר חציה שאני עוברת , על הכביש הרחב ואוטובוס בא, ובו נהג מסכן שבטעות דרס ילדה , אבל הילדה הזאת כל כך מאושרת מבפנים, מתה מאושרת עם המון חתכים.