אימא של חיילת

עוד מעט, ממש עוד פחות משבועיים, הבת שלי מתגייסת.

לא קלישאה זו, אבל אני ממש זוכרת את עצמי בתקופה זו, לפני הגיוס, בתקופה שעוד עשינו של"ת ראשון בקיבוץ.

אני רואה אותנו משתוללים בבריכה בקיבוץ, משחקים כדורגל בשלולית הענקית ליד הקרוואנים בהם גרנו בקצה הקיבוץ,

שורצים במועדון לחבר ומשחקים רמי קוב לתוך הלילה (בעזרת עצות "מעולות ומועילות" של לייבלה).

אני זוכרת אותנו בוכים כשהחברים שלנו בני גילנו הלכו למלחמה, מלחמת לבנון שאחר כך היו שקראו לה של"ג, ויותר מאוחר הדביקו לה את השם "מלחמת לבנון הראשונה", כי כבר היתה שניה לה.

אני זוכרת אותנו בוכים כשנהרג לנו חבר יקר מהשכונה - יגאל, איזה אבל ואיזו אבדה.

והנה, הבת שלי הולכת לצבא, כן, לאותו צבא, בו בזמן שהחברים שלה, בני המחזור מתיכון "מעיין" הולכים למלחמה בעזה.

איזו תחושה מוזרה, איך עוברות להן השנים וכאילו כלום.

יש לנו את כל מכשירי הטכנולוגיה הכי חדישים, הגענו למקומות שרגל אדם לא דרכה בהם, מצאנו תרופות למחלות שפעם היו מפילות חללים - אבל אחרי כל זה, לא מצאנו את הדרך הנכונה לגדל את ילדנו בלי איום המלחמה, בלי לשלוח אותם למות למען מטרות "קדושות" ולהשאיר הורים אבלים וחוששים.

גלי