Many Lights

כתיבה בשבילי זה זמן לעצמי.. והרבה זמן לא היה לי כזה

ולא כתיבה של פוסט.. כתיבה של סיפור.

אז בחרתי לשתף אותכם, במעט זמן לעצמי.

אני נהנתי מכל שנייה

אז פרץ של יצרתיות, וגם עצם העובדה שיותר מדי זמן לא כתבתי הביאו אותי לסיפור בהתהוות הבא- מקווה שתהנו.

לא מבטיחה שתאהבו את התוצאה.

הסיפור לא אמיתי. לפחות לא מבחינתי

חיטטתי עוד קצת בתיק שלי." לא אין לי" לחשתי להדר. הדר עקמה את האף, והוציאה את כרטיס האשראי שלה.

"מלכה!" צעקתי שעזבנו את הדלפק. "וואו אני סוגדת לך בערך!" המשכתי עם ההתרפסות.

"את מטורפת ילדה, הכרטיס הזה למקרה חירום! ובכלל... מי היה מאמין שאני בכלל אגיע לסיטואציה הזו! להיות חברה שלך זה לצפות להמון הפתעות!" היא חייכה, להפתעתי הרבה היא לא כעסה, היא נהנתה מהמצב המוזר שאליו נקלענו.

"את ילדה הזויה גיל! אם לא הייתי מכירה אותך החיים שלי היו הרבה הרבה הרבהיותר נורמלים!" עכשיו היא התחילה קצת לכעוס.

קמתי ממקומי, אולי היא צריכה קצת זמן לעצמה. "אני הולכת למזנון" הודעתי.

"תביאי קולה" הדר דרשה.

התחלתי ללכת למזנון, ואז קלטתי - הנה אני, עומדת באמצע השדה תעופה של מדריד , שלפני שנייה הייתי תקועה בלי כסף לכרטיס טיסה הביתה, רק עם חברה שלי הדר, ומזוודה אחת עם בגדים שרכשתי פה...

הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה יום שלישי, שישבנו בגינה של רון.. ומשם הכל התגלגל:

 "לי יש משחק!" צעקה רונה וכיבתה את הסיגריה. "כל אחד יגיד תכונה אחת שיש בו" אמרה והכניסה מסטיק לפה. באיזה שהוא שלב כבר התחלנו להבין שרועי ורונה לא יפסיקו לעשן, ובגלל שהם חברים כל כך טובים שלנו הסתפקנו בזה שאחרי כל סיגריה הם יכניסו מסטיק או שניים לפה.

יובל לא הסס- "מצחיק" הוא אמר, ולא היה מערערין. 

רון בדיוק יצא מהבית עם קצת חטיפים לחבר'ה. "שמעתי את המשחק מבפנים, ואף אחד פה לא יכול להכחיש שאני חתיך" הוא אמר וחייך.

"או לחילופין צנוע" אמרה רונה בנימה צינית. "היי! אני מסכימה איתו הוא הכי חתיך שיש" הגנתי על החבר שלי.

"איזה זוג!" צעק ארבל. "ארבל, אתה קנאי זו ההתכונה שלך" אמר רון. 

"לא... התכונה שלי זה חרטטן, אבל במובן הטוב של המילה." אמר ארבל.

"איך זה יכול להיות טוב?" שאלה רונה. "בואו נגיד שאני יכול מכור קרח לאסקימוסים" הוא אמר, וכולנו צחקנו.

"ואני..." רונה לא הספיקה לסיים את המשפט וכבר יובל אמר-"צינית" וכולנו הסכמנו.

"אוקיי, אני בלי שום ספק ספונטנית" אמרתי בחיוך רחב. "גילוש, אם יש משהו שאת לא זה ספונטנית!" אמרה רונה.

"וואו אני הכי כן!" מחיתי בכל תוקף. 

"מאמי, שרצינו להיות ספונטנים וללכת לטיול ככה סתם, לקח לך שעתיים להתארגן" אמר רון, וכולם צחקו.

"זה לא נחשב!" אמרתי, נחושה בדעתי שאני הכי ספונטנית שיש.

"אוקיי אתגר- אם עד יום חמישי את עושה את הדבר הכי מטורף וספונטני בארץ אני אתן לך אלף שקל, חתום" אמר ארבל.

"אוקיי- יש לי בית ריק כל החודש כי ההורים והאחים בחול, מה שאומר מסיבה אצלי בחמישי!" חייכתי, יצאתי מלכה.

"צולע!" צעקה רונה. "כן, אפשר יותר" אמר יובל.

"משהו קיצוני בייבי" גם רון חימם את האווירה.

ואז בדיוק הדר התקשרה, ואמרה משהו על שמלה ממדריד, וככה עלה לי הרעיון- את כל הכסף שאמא ואבא השאירו לי לחודש הזה (שזה כל כך הרבה כסף), אני אוציא על זה!

שכולם שמעו את זה הם אמרו שאנחנו מטורפות, כאילו שאני מטורפת והתפלאו על הדר איך הצלחתי להשפיע עליה.

אבל אמא של הדר עובדת באיזשהי חברת תעופה אז היא ממש זרמה עם זה, אבל לא עזרה לנו בטיסות או בהוזלת המחירים.

אז ככה יצא שנחתנו במדריד, שתיי ילדות קטנות עם תיק אחד וטיסה שאורגנה ממש מהר, עם המון כסף, בלי טיפת מושג איפה ללכת, איפה יקר ואיפה זול, איפה עובדים על תיירים, איפה מסוכן, בלי מכרים בעיר הזו, ובלי מקום להיות בו הלילה.

תפסנו מונית ביציאה מהשדה, ובקשנו ממנו לנסוע למלון החמוד ביותר בעיר (להגדרתה של הדר, "חמוד" זה מלון לא יקר מדי אבל לא דוחה. חמוד).

שלושה מלונות ראינו עד שהדר מצאה את המלון המושלם בחמידותו. 

שלושה ימים הסתובבנו באפס ידע, רק נכנסות ויוצאות מחנויות הבגדים ומרכזי הקניות. 

ביום הרביעי הדר הודיעה שבא לה לטייל קצת, וכך מצאתי את עצמי רצה בין מוניות על עקבים (שקניתי שם, יש לציין), רואה מזרקות, מוזיאונים, גנים בוטנים, מטיילת בביתם של אומנים כאלה ואחרים, ומסתכלת על מדרכות שלידן היה פעם בית שבו גר מישהו שפעם היה משהו. 

אם לקצר- דברים שמעניינים רק את הדר.

בסוף היום הזה הלכתי לישון בתשע.

ביום החמישי הכסף התחיל להראות סימנים שהוא נגמר, ככה שהתחלנו להיות ראליות ולחשוב על החזרה הביתה.

"אני מתפלאת איך ההורים שלי היו ככ בסדר עם זה שנסעתי ככה למדריד.. זה מוזר" אמרתי להדר בעודי מחליפה בגדים בערב, לפני יציאה לבר מקומי.

"על ההורים שלך אני לא מתפלאת, הם כאלה זורמים- הם צעירים כאלה" המשכתי.

"ההורים שלי ילדים בעצמם" אמרה הדר. "וזה באמת מוזר שההורים שלך ככה שחררו אותך. אבל כמו שאני מכירה את אמא שלך, זה פשוט הצחיק אותה ממש והיא רצתה לראות איך תסתדרי".

"כן אה?" אמרתי ויצאתי מחדר האמבטיה. הדר שרקה. "אחותי! את נראת טוב!" 

"לילה אחרון מפציצים" צחקתי. "אותך לרון" אמרה הדר וקרצה.

כשהגענו למועדון רקדנו כמו מטורפות. אנשים לא הפסיקו להתחיל עם הדר. גם אליי נגשו איזה שלושה, למרות שהדר אומרות שנגשו יותר ודחיתי אותם ככ מהר שאני אפילו לא זוכרת אותם. 

שתיתי כוס משקה של משהו שאחד המחזרים של הדר שלח לה, וככה יצא שהדר גררה אותי למלון בעודי שיכורה בפעם הראשונה בחיי באמצע מדריד.

ביום השישי כבר היינו בשדה.

"חזרתי עם הקולה" אמרתי לה, ניסיתי כבר מרחוק לראות אם היא עדיין כועסת.

אבל היא לא כעסה, היא נגשה וחבקה אותי- " זו הייתה התקופה הכי מטורפת ואדירה שהייתה לי בחיים! אני ככ אוהבת אותך! את משוגעת ולא צפוייה, ואני לא מבינה איך גררת אותי לפה! זה פסיכי ככ! נשבעת שאם חברה הכי טובה כמוך אני לא צריכה כלום בחיים!" 

"אוהבת אותך מלא!" אמרתי ואז מיד הוספתי-"ואני באמת פסיכית" חיבקתי אותה חזק חזק.

ואז קראו לנו לעלות למטוס.

מזל שצלמנו הכל, אחרת אף אחד בחיים לא היה מאמין לנו.