דסהה

באותו הרגע ישבנו מול הטלויזיה וצפינו בחדשות.

אמרו שיש חילופי אש בין הכוחות,אבא אמר שטוב מאוד שהתחילו בפעולה הרגלית

ולפי דעתו צריך להרוג את כל הפליסטינים. אמא אמרה לו מה טוב בפעולה הזאת

לפני שהתחילו את הפעולה הזאת לא היו , קטע אותו הטלפון.

לא שמעתי מה אמרו לה, אבל הבנתי שקרה משהו רע.

אבא ואני הסתכלנו על אמא, חכינו שתסיים את השיחה.

השיחה הסתימה ואמא התחילה לבכות.

אמא,מה קרה? מה קרה אמא, אמא תספרי לנו .

הוא לא דיבר הרבה,הוא אמר שהוא לא זוכר כלום.

הוא לא הסכים לאכול ולא הסכים לשתות.

הוא פשוט שכב על המיטה ובהה בתקרה.

אחרי מספר ימים הוא התחיל לדבר אני ואמא סוף סוף התחלנו להבין דברים,ודברים התחילו להתחבר לנו בראש.

"זה היה מאוחר בלילה, לא רואים כלום. יצאנו 21 חברה כולל המג"ד , השאר נשארו מאחור כדי לחפות עלינו, כל הזמן נשמעו קולות של כדורים שנורו לעברנו ונורו על ידנו.

היתה כל כך הרבה אש כולם ירו על כולם, עד שהגענו למצב שאנחנו לא יודעים מי עומד מולנו"

נמרוד תמשיך לספר לי אמרה אמא.מה עוד קרה שם ?

"אחרי כמעט 20 דקות רצופות של ירי, נפסקה האש, 2 פצועים שלנו חזרו אחורה וטופלו וכל פעילי החמאס שהיו שם נהרגו.

תוגברנו בעוד 5 חיילים.

המג"ד אמר שתפקדנו כמו שצריך והתחיל להסביר איך נכנסים לתוך המבנה".

ופתאום נמרוד נעצר, הוא התחיל לבכות ,אני חושב שמעולם לא ראיתי את נמרוד בוכה ככה. פעם אחרונה שהוא בכה הייתה לפני כמה שנים טובות, וגם אז הוא לא בכה ככה. אמא נכנסה ללחץ. "נמרודי,נמרודי, מה קרה אז?" היא שאלה. ואמרה לי ללכת ולהביא לו טישו.נמרוד נרגע קצת.ואמר "לפני שנכנסו לעזה הבטחנו כל הפלוגה שנכנסים ויוצאים ביחד".

"וכשיצאנו" הוא אמר ושוב הפסיק,ונראה כאילו הוא הולך לבכות שוב פעם."שמעתי שאמרו שיש 2 הרוגים"

ופרץ בבכי אולי גדול יותר מהפעם הקודמת. אמא בקשה ממני לצאת ואמרה שנמרוד צריך לנוח.

יצאתי וחזרתי רק למחרת.

למחרת הרופאים אמרו שמצבו של נמרוד משתפר.

נמרוד הגיע לבית החולים ומצבו הוגדר בינוני.

באותו יום באה לבקר אותו גם עדי.

עדי הייתה חברה טובה של נמרוד עוד מהיסודי.

נכנסו לחדר, נמרוד עדיין ישן. האחות שהייתה שם אמרה שאפשר להעיר אותו

עדי העירה אותו,והוא שמח לגלות שהיא שם בשבילו.

אחרי שהוא אכל,ודיבר עם עדי,

אמא ביקשה שהוא ימשיך לספר לה את הסיפור שהוא התחיל אתמול.

"ידענו שבתוך המבנה יש אנשים מהאויב. 4 חברה נכנסו

והתמקמו ליד הכניסה כדי לחפות על השאר.

אחרי שכולנו נכנסו התחילו לירות עלינו. החזרנו באש,

הם לא יכלו לראות בחושך,אנחנו כן.אני פגעתי ב-4 משלהם.

קולות הנפצעים גברו על קולות הירי.

נשמעו צעקות מהצד שלהם, שגרמו לנו לאושר ומהצד שלנו נשמעו צעקות שביטלו את האושר.

ולקראת היציאה מהמבנה חטפתי 3 כדורים לרגל" .

תוצאות התקרית של נמרוד 2 הרוגים מצה"ל ו- 4 פצועים ונמרוד בהם.

אמא השאירה אותי ואת נמרוד לבד.

ודיברנו על החיים,מאז שהוא התגייס לא יצא לנו לעשות שיחת גברים.

כנמרוד ישתחרר מהצבא אני אהיה לקראת גיוס.

נמרוד אמר לי תבטיח לי שלא תלך לקרבי ,ולא משנה מה אבא יגיד.

"אבל למה?" שאלתי, "אתה הלכת לקרבי".נכון, כי אבא לחץ עליי ללכת לקרבי.

"אני לא רוצה שהבן שלי יהיה ג'ובניק ,אני רוצה שהוא יתרום בדיוק כמוני" ככה הוא אמר לי.

אבא היה ימני מובהק, כולם ידעו את זה.אבל עכשיו הבנתי עד כמה.

אבל רצית קרבי לא? נמרוד הוריד את הראש ואמר לא.

לא רציתי להילחם, תמיד פחדתי ממלחמות, אבל יותר מהכל פחדתי לאכזב את אבא.

"אז איך יצאת למבצע הזה?" שאלתי אותו.

"כשהמפקד אומר לך לעשות משהו אתה עושה בלי לשאול שאלות".

אז נכנסו לבפנים ,אבל לי הייתה תוכנית איך לצאת מבלי להיענש.

"איך?"שאלתי את נמרוד מבלי להבין כל כך.

"תבטיח שלא תספר לאמא" הוא אמר.

ומשום מה הרגשתי שהוא עשה משהו רע.

"ככה" הוא ענה. "איך ככה?" .

ואני לא אשכח לעולם את המשפט שהוא אמר.

"אני יריתי לעצמי ברגל,כדי לצאת מהמלחמה"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285