כתיבה זה לא בא במילה

גוונים כתומים בקעו מין השמש החולפת, העננים כאילו נדבקו ממנה וגם הם קיבלו את צבעה המחמם.

'היא יפיפייה' רותם הייתה נוהגת להגיד ושואפת אוויר מנסה לנשום מימנה 'היא כמעט מושלמת' וככה המשיכה ככה בהרצאות ארוכות על השקיעה וגלשה לזריחה, אחר כך כמו בכל הפעמים בטח הייתה גולשת לדן החבר שלה ומסבירה לי מה הם עשו בים וכמה שזה היה מצחיק.

אני לא הבנתי כלום, אבל אהבתי את השיחות האלה, אולי רק בגלל ששמחתי שלי היא שפכה את מה שיושב לה על הלב, הקשבתי מרותקת. כמו שחברות שלי הקשיבו לסיפורי נסיכות אני הקשבתי לחוויות של רותם, לא הבנתי מה קרה לה.

בשלב מסוים גם הפסקתי להקשיב ולא ידעתי מתי השפתיים האלה יסגרו.

סובבתי את ראשי בחזרה אל השמש והיא כבר נעלמה רק המנורה הישנה שנתלתה על קיר המרפסת אפשרה לי לראות את המתרחש סביבי, תהיתי אם השמש נעלמת פתאום, אבל לא, זה לא אפשרי.

אולי היא מתחמקת ממני ורק שאני מפנה את הראש היא ממשיכה לרדת?...

כך שקעתי במחשבות משלי.

פעמים רבות מצאתי את עצמי לבד במרפסת ומאחורי הזכוכית יכולתי לראות את רותם מכינה חביתה, אמא יושבת מול מסך הטלוויזיה ואבא מדפדף בעיתון ובין עמוד לעמוד מסמן עם ידו בביטול או משמיע אנחה.

נכנסתי לבית ועזרתי לרותם בסידור השולחן, היא לא כעסה עלי, היא דווקא אמרה שבגלל זה כיף לספר לי אני לא מפריעה ולא מספרת לאחרים את הסודות שהתגלו בשיחה גם אז לא הבנתי אותה אבל חייכתי להראות שהוקל עלי.

באחת הפעמים אני זוכרת שהיא בכתה, בכי שהיה דומה לשלי גבוה-נמוך-גבוה-נמוך. בדרך כלל אני בכיתי לא הייתי רגילה למצבים הפוכים טיפה נלחצתי אבל חששתי שאם אגיד את זה לרותם זה לא יעזור.

הבכי שלה הלך וגבר הדמעות הרטיבו את פרצופה ואת ידיה שניסו לחסום אותן.

'רותם, תספרי לי מה קרה?' שאלתי, עד היום אני מצטערת שלא אמרתי משהו יותר מעודד, עד היום שאני נזכרת בזה אני רוצה להחטיף לעצמי סטירה.

אבל אותו משפט בניגוד למה שחשבתי הצליח ומימש עצמו בפועל, היא סיפרה לי שדן והיא נפגשו ביום שבת לפני שהוא חזר לצבא, הם רבו ורותם לא סיפרה לי למה, אבל רותם אומרת שהיא לא תסלח לעצמה לעולם...

רק אז הקשבתי לה באמת, בשיחה האחרונה שלנו ורק אז הבנתי כמה השיחות האלה חסרות לי וכמה כיף להקשיב גם אם זה לא קשור אלי.

מאז היא מסתגרת בחדר, הדלת נעולה ושהיא יורדת לאכול היא תקועת בי מבטים שלא משדרים מסר.

את המשך הסיפור שלה שמעתי מאמא.

אמא סיפרה שדן ניפצע ממחבל והוא כבר לא כאן.

כעסתי על אמא, היא סיפרה את זה בצורה פשוטה וברורה כאילו שזה לא כל כך נורא וזה לא גרם לרותם להעלם לנו מהמשפחה.

גם אני בכיתי אחר כך שהייתי בחדר שלי, רציתי שרותם תבוא אולי מתוך נקמה היא כבר לא רוצה לעזור לי?

ועכשיו אני יושבת שוב במרפסת, חושבת לעצמי שוב, נזכרת שוב, בוכה שוב.

הסתכלתי בדף שהיה מונח לו על השולחן קראתי את המילים שהיו כתובות כאילו נחרטו על הדף:

"ג'יני תגשים לי שלוש משאלות

דג זהב קסום...רק שלושה

אלוהים, אלוהים שבשמיים יש לך כל כך הרבה כוחות וביקשתי רק שלושה משאלות.

לשלושה גופים אני פונה, שלושה משאלות  

שלושה גופים שאולי אמיתיים, שלושה משאלות שאולי אפשריות

1.שדן יחזור לחיים ויחזיר את החיים בנשמה המתה של אחותי שכך גם תחזיר לי את החשק לחיות

2.

3.                                         "

לא, קבעתי בהחלטיות....

אין לי עוד משאלות, אבל החלום הזה הוא החלום היחיד שאני באמת צריכה שהחלום הזה יתגשם ואני יהיה שמחה...

פניתי עם מבטי אל השמיים ששוב החליפו מסכה לנגד עיני אולי אזכה לראות אותם אי פעם מתחלפים...אולי...

        http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208