כתיבה זה לא בא במילה

מעבר לחלון, לנגד עיניי חלפו תמונות מהירות. ניסיתי לזכור את המראה המשכר, השדות הירוקים-ירוקים מידיי עד שרציתי להגיד שיפסיקו כי אם הם היו נמצאים אצלו הם היו מבינים כמה המים האלה חשובים, אך שוב ושוב נזכרתי שהמתנה הזאת היא מהגשמים הצוננים שמבקרים מידי יום ויום...

המשכתי לסרוק מנסה ליזכור את הפרטים הקטנים, את הגברת שנראתה מוטרדת הולכת על המדרכה שבניגוד למדרכות הרגילות גם נראתה מיוחדת, אמנם הייתה פשוטה וזולה אולי יותר נקייה אולי פשוט חדשה, הכל ניראה חדש הכל ניראה שונה.

ידעתי שברגע שהגיע למקום האמיתי אני ישכח את כל הפרטים שאני מתאמצת לזכור, הכל יפרח מזיכרוני כלא-היה.

כל היופי שכאן, הדברים שנראים כפנטזיה, כל הקסם שמנצנץ בליבי עדיין לא הסיר ממני את הדאגה והכאב. איך אני יוכל לשכוח שבזמן שאני מתפעלת מפרחים נדירים, צופה בתמונות שכל רגע משדרגות, יושבת עטופה במעיל פרווה רך בתוך אוטובוס מחומם, בינתיים בזמן הזה אחותי נמצאת בטיפולים מתמשכים שלא נגמרים אף פעם.

במקום ששתינו כמו פעם נרבוץ על השפה מכורבלות בשמיכת פליז דקה ונחכה למרק עם הטעם שאף פעם לא נישכח במאגר הזיכרונות שלי, הוא נישמר- לא כמו תמונה חולפת. הוא תמיד יהיה שם, גם אותם ימים תמיד יהיו שם.

אבל אני בלי שום מחשבה או רגש בלי טיפת רגש, יושבת כאן על האוטובוס שחורק ומילל כל כמה דקות, אולי הוא היחיד שלא חדש כאן.

באוטובוס חדש אין אבק שמשתלט על הריאות וחונק את הגרון באכזריות כזאת.

אבל אולי אלה רק התחושות שלי שבונות להן כלוב על המעשים הרעים?

מתחת לרגלי האוטובוס היטלטל מעט ואני רציתי שיפסיק וייתן לי להתרכז במחשבות שלי, אבל הרעשים והרעידות גברו. לרגע הייתה לי תחושה שהוא יתפוצץ, יתרסק, ימחץ את כולנו ימחץ אותי- כאילו הוא לא רוצה שאני ייהנה בחופשה שלי. אבל לא, זה לא האוטובוס אלה התחושות הרעות שלי שמפוצצות אותי מבפנים, זה הלחץ שמשתלט עלי ומוחץ את כל שאר ההרגשות לפינה.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=11021626

יצא לי סיפור ממש קצר ולא משהו..=[