אחי יהונתן
פרק א': הבשורה
קוראים לי מאיה, אני בת 15. יום אחד ירדתי במדרגות. ובזמן שירדתי חשבתי על אחי יהונתן שמשרת כרגע בחיל רגלים בצבא. בזמן המלחמה הוא נכנס להלחם בלבנון- נגד הטרוריסטים - החיזבללה. חשבתי על הזמנים שהיינו קטנים (כשאני הייתי בת שבע ואילו הוא בן עשר) היינו עושים הכול יחד.
הוא היה מביא לי פרחים מהחצר ואני כמחוות תודה מציירת לו ציור שבו שנינו אוחזים ידיים במקום דומה לגן עדן.
אחרי שהייתי חוטפת מכות,יהונתן היה אומר:
"איך יהיה שלום, אם אנחנו כאן אצלנו, באותו צד ומאמינים באותו אל, איך אם אנחנו רבים ומתקוטטים בינינו, אז איך יהיה שלום בעולם?" היה אומר כשהיו מכים אותי.
כשאני אהיה גדולה אני ארצה להיות כמו יהונתן.
יהונתן קורא לי מיי, הוא אומר שזה יותר הולם אותי מאשר מאיה.
אני כל כך דואגת ומתגעגעת שלא יקרה לו כל רע ושיצא מהמלחמה בשלום. לפתע נשמעו דפיקות בדלת. בדלת עמדו שני חיילים "אמא יש כאן מישהו בשבילך" קראתי. מאחורי הרגשתי את ידה של אימי ואת דמעותיי שהתחילו לנזול על חולצתי. אמא אמרה בקול מהוסס "לא...ל....ל..א. יהוו..נתתן בני" ומיד לצידה של אמי אבי התחיל לבכות "אני לא מבינה, למה אתם בוכים?" אמרתי ברוגז.
ואחד החיילים הסביר לנו מה קרה ושאחי יהונתן נהרג.
"מת" אמרתי וצרחתי "לאאא" שאפילו השכנים שמעו, עיני התחילו לדמוע והחייל המשיך:
"נכנסנו ללבנון ונקלענו לאש צולבת ורצחנית. הוא נהרג" החיילים נשארו לנחמנו.
פרק ב': הלוויה
בבוקר הלוויה הייתי ממש עצובה,עיניי היו נפוחות מרוב בכי ופני בגוון חיוור. סיימנו את כל ההכנות וצעדנו לבית הקברות שבקיבוץ. המונח "מת" לא נשמע לי הגיוני ולא הצלחתי להפנים את העובדה הקשה והכואבת על אובדן אחי.
כל המוזמנים הגיעו והיו שם כמה חיילים. דבריו של מפקד היחידה היו כבדים ודמעות החלו לנזול לי שוב. כשכל המוזמנים הלכו ונשארנו לבד רק אני ויהונתן התחלתי לדבר אליו "אני כל-כך מתגעגעת, למה דווקא אתה?"
והקראתי לו שיר שחיברתי:
"יהונתן אחי, תמיד אוהב אותך, תמיד תישאר קרוב אל לבי
יהונתן איך הלכת כך? איך הלכת פתאום?
איך השארת אותי בעולם הזה?
למה,יהונתן, למה, למה דווקא אותך?
למה בורא עולם? למה לקחת אותו, את חברי הטוב.
אתה חסר לי כל כך, אני מדמיינת אותך,
כאן לידי אומר מלים שמחממות הלב, מחבק אותי בזרועותייך
אומר מלות אהבה, חסוך לי הכאב, אני אבודה בעולם הזה
תאמר לי שזה רק חלום, סיוט שלא נגמר, תאמר שאתה עוד חי,
אוהבת אותך בכל לבי... "
בסיום הטקס המרגש ביני ובינו הנחתי זר פרחים והלכתי.
פרק ג': ההשלכות-כעבור שנה
לא יכולתי כבר לסבול את העובדה המעיקה שעברה שנה מאז שאחי עבר לעולם הבא-זאת אומרת מת. החלטתי לשים לזה סוף!
לקחתי את האקדח. התיישבתי על מיטתי, הידקתי את אחיזתי על האקדח. ואז נשמע "בום" רועש ונפלתי על הרצפה.
הורי הזמינו אמבולנס והוא לקחני לבית חולים.
* * *
כשהגענו לבית חולים:
נכנסתי לתרדמת, כעבור שלושה ימים פקחתי עיניים ולצידי אחות בית החולים. אמי מאוד שמחה ונשקה לי על לחיי ולחשה לי באזני שהכל יהיה בסדר.
אמא אמרה שיהונתן חושב עלי תמיד מלמעלה.
כל הרופאים שהיו בזווית עיני רצו לכיוון היציאה, הם הכניסו איש שהובא על ידי האמבולנס לחדר לידי. נראה היה כאילו הוא פצוע אנוש וטיפות דם טפטפו על הרצפה, בזמן שהעבירו אותו לחדר. מסתבר שזה היה חייל, בלבי אמרתי שאני לא רוצה שיקרה לו מה שקרה לאחי.
בחדר טיפול נמרץ:
הכול היה מבולגן, דם בכל מקום והרופאים עושים כל שביכולתם כדי להציל את החייל.
בראשו היו רסיסים של רקטה וגופו היה כגופה. רגלו האחת חסרה (נכרתה) והשנייה כאילו נרקבה, ידו שבורה ובבטנו יש קרעים. הדופק של החייל נעלם. הרופאים קבעו את מותו אך אז חזר דופקו של החייל "לוחם אמיתי, אדם בראון" אמרה אחת המתמחות.
כחמישה ימים החייל נח. בבוקר היום השישי התעורר "תקראו לאמי" האחות אישרה את בואה של אימו וכשהגיעה קראה בשמחה "בני, אדם...כל-כך התגעגעתי" "סליחה גברתי, אבל לא קוראים לי אדם" "גברת, נראה שבנך מבולבל וחווה חוויה טראומטית שגרמה לאובדן הזיכרון. אנחנו נעשה הכל לעזור" אמרה האחות ומהרה לבדוק את הדבר. החייל התעקש ואמר שזאת אי הבנה וששמו אינו אדם.
אמה שלי,שהייתה בחדרי שמעה את כל המהומה ונכנסה לראות –אולי האם של החייל שאינו מזהה אותה צריכה עזרה. תוך שנייה אחת זיהתה אמא שהחייל הוא יהונתן ומאוד התרגשה והם החליפו נשיקות חיבוקים וגעגועים.
יהונתן נכנס לחדרי ומרוב תדהמה זעקתי ורקדתי, הורדתי מעליי את כל המכשירים הרפואיים
וחיבקתיו כמו שלא חיבקתי מעולם "מה קרה? אתה חי?" "מיי , אני כל יום חשבתי עלייך" והתחיל לספר את סיפורו:
"כמו שהבנתם, הם הפציצו אותנו, 'יצאתי בזול' מה שנקרא: הייתי מטרים ספורים מההתפוצצות- זו הייתה החוויה הכי כואבת ועצובה שיכולתי לייחל לה- חברי נהרגו מול עיניי . ברחתי משם, יצאתי מהפיגוע במצב קל כך שיכולתי לברוח הם חשבו שכולם מתו, אבל אחרי כמה קילומטרים של ריצה אחד מהמחבלים שלהם מצא אותי, המחבל חטף אותי לביתו שהיה קרוב לגבול עם ישראל, המחבל הלביש אותי בבגדים שלא יזהו אותי כחייל מהצבא של ישראל- העונש על זה הוא מוות. הוא אמר שייתן לי לחיות אם אגלה לו את הסודות של הצבא, לזה לא הסכמתי בשום אופן, החייל התרגז ושבר לי את היד עם מלחציים, הוא נתן לי הזדמנות נוספת לגלות סודות אך גם הפעם לא הסכמתי, הוא חתך לי את הרגל עם חרב ענקית ממש עד מתחת לברך, צרחתי מכאבים אבל למחבל לא היה אכפת, הוא שמע מישהו מתקרב על ביתו, ניגב הדם ועטף את רגלי בבד שלא יטפטף דמי ויסגירו אותי. ככה חלפו להם חודשיים בביתו, עד שלא יכולתי כבר לסבול את זה ולחשוב שהוא יכול להוריד לי עוד אברים בגוף, זה מטורף!
ברחתי מביתו והגעתי לאיזה סבך שיחים שאף אחד לא יכול לראות דרכו. התחלתי לחפור מנהרה והתקדמתי עם המפרקים של הידיים, היה כואב אבל עם הייתי נשאר אצלו, הוא היה הורג אותי בסוף. אחרי שמונה חודשיים של חפירה בהם אכלתי חרקים ותולעים ושתיתי מי גשמים שחדרו דרך האדמה, הגעתי לגבול בין לבנון לישראל החיילים של ישראל ראוני וכיוונו לעברי הרובים התחלתי לצעוק 'קוראים לי יהונתן, אני שייך לגדוד צפע 14 של הקצין יואב ביטון, אני צריך עזרה עזרו לי..." החיילים הישראלים היו רחוקים מלשמוע אותי וחשבו שאני מחבל הם התחילו לרות בי ולרסס אותי בכדורים ולכאן אני נמצא כאן- בבית החולים"
ומי שהיה בקבר, אתם בטח מנחשים, כן זה היה אדם בראון- מישהו שדמה מאוד ליהונתן, ומפני שלא היה בזירה כשהעבירו את הגופות הניחו שזהו יהונתן. ומאותו יום אנחנו באים לכל "יום השנה" של אדם.
הספר מוקדש בחום ובאהבה למשפחת שליט ושבנם גלעד סוף, סוף יחזור הביתה-אמן!
ולחיילי צה"ל שנלחמים ומגנים על מדינת ישראל!
מאת:
לי רודולף, בת 12 וחצי
הזכויות שמורות ללי רודולף! אין לעתיק לצלם, לגנוב בלי רשותה של לי רודולף!!!
הסיפור משתתף בתחרות "סיפורים עם סוף מפתיע"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=603660&blogcode=10264285
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: