המצב במשק העבודה היום מזכיר לי משום מה את הסיפור הידוע :"בגדי המלך החדשים".

תשאלו בודאי למה? ובכן עמלים ועמלות יקרים, חידה היא בעיני הכיצד כולנו לוקים בעוורון ובאלם.

רבים הם העובדים מבינינו שהם "עובדי קבלן"  או "חברות כח אדם" שאין להם תנאי עבודה משופרים וצפויים לפיטורים מידיים אם יעיזו למחות על השכר הנמוך והתנאים הקשים.

אני קוראת לכם בזה להתארגן לפני הבחירות הקרובות ולהשתלב באחת המפלגות שעתיד הצעירים שלנו חשוב לה והיא הולכת להיאבק על זכויות עובדים לא רק כמס שפתיים .

   יש לנו כאן כה הרבה ארגונים למען שמירת זכויות האדם. רבים מהם עושים עבודת קודש.

הגיע הזמן שיוקם ארגון וולונטרי שילחם להשיג מחדש את זכויות העובדים שנלקחו מאתנו בשנים האחרונות.

הבה נתלכד למען הזכות להתפרנס בכבוד, ללא חשש שמחר נפוטר.

קיימים אמנם חוקים להגנת העובד. אך במקרים רבים אינם מיושמים.

עובדים רבים יוצאים מוקדם בבקר וחוזרים בשעות הערב. האם זה נראה לכם תקין שבעל משפחה אינו יכול לשלם משכנתא בגלל פיטורים המוניים.        מצב זה אינו מחויב המציאות ויש לשנותו!

אתם מוזמנים לכתוב תגובתכם                                                      דרורה

מה קרה למעמד המורה

ב 1966 התחלתי עבודתי בהוראה ועדיין כוחי במותני. אני ממשיכה במלוא המרץ בעשייה חינוכית בחדווה והתלהבות.אז

המילה "מורה" היתה שם נרדף לאדם חדור שליחות, היחס אליו היה נערץ ומכובד. והשכר סביר בהחלט.

נשלחנו ללמד במקומות מרוחקים במושבים  ועיירות שכוחי אל בדרום הארץ ובצפונה ללא היסוס ובאהבה רבה.

ההורים קיבלו אותנו בהכרת תודה והשתדלו לסייע לנו להשתלב בתוכם. הם הקשיבו לנו " בדחילו ורחימו" והיו גוערים בילדיהם אם שמעו תלונות מהמורה. ראשית לכל שרשן מילדיהם צייתנות וכבוד למורה. הילדים פחדו מהוריהם ולא הימרו את פיהם.

לא זכור לי שהיו בעיות משמעת. הכתות היו קטנות בהרבה מהמצב היום שהוא בלתי נסבל.

אני נזכרת בגעגועים לתקופה של לפני 30 ו-40 שנה.את התום של הורים וילדים, את להט העשייה, את העיניים הבורקות של הילדים שהיו צמאידעת. את ההורים החביבים שקיבלונו במאור פנים עד כדי מעורבות בחייהם. הם פנו אלינו וביקשו עצתנו גם בעניניהם האישיים. ואנו ביקרנו אותם בבתיהם כאילו היינו חלק מבני משפחותיהם. היינו שותפים בחיי הקהילה, הוזמנו לאירועים של חתונות ושמחות אחרות. פעמים רבותישבנו כאורחים שלהם בסעודות שבת .באופן טבעי היהקשר חם וחזק לאורך כל השנה.

כאשר נכנסנו לכתות הילדים כאחד קמו לכבודנו וישבו רק כאשר המורה אמר להם לשבת. הילדים ישבו בשקט , הספר ,מחברת וקלמר הוצאו ללא רעש וחשיעור התחיל.

אני שואלת עצמי היום ,"ההיה או חלמתי חלום,"?