כשאני חושבת על זה,אני לא מאמינה שאני עדיין כותבת בבלוג.
זה יפה שאני שוברת שיאים אישיים,הייתי בטוחה שאני אסגור אותו על השבוע הראשון,כמו תמיד...גם הפעם יצא שפתחתי אותו כי אני עוד דגיגון בזרם,
הושפעתי מהסביבה.
איכשהו נשארתי השריד האחרון שעדיין מעדכן פה פעם בכמה זמן.
אז חיי האהבה,
נכון שתמיד כשאני כותבת פה משהו שקשור אל הנושא הזה-זה נגמר רע,
עד לפני חצי שנה הייתי פסימית בקשר לכל ענייני האהבה,ובאמת שאין לכם סיבה להאשים אותי,
היו לי את כל הזכויות להיות מאוכזבת מהאהבה.
פתאום יש ניצוצות של משהו חדש,אני מקווה בכל אופן,אני לא יודעת,איפה זה עומד,אם להגדיר את זה בכלל משהו למען השם.
אני כל כך רוצה את זה,
יותר מרוצה אני זקוקה לזה,מגיע לי,אני חושבת...דיי אני לא חושבת,מגיע לי לחוות את זה פעם אחת בחיים,בצורה הכי טהורה שאפשר לבקש.
אני בסך הכול רוצה שמישהו יואהב אותי,כי אני מכלול של דברים שהוא אוהב.
אחד כזה שמסוגל להציל אותי מבן האדם האובדני שאני...
אני מקווה שפעם הבאה שאני אכתוב כאן פוסט זה יהיה כדי לספר על ה-אחד הזה.
ובכללי,החיים...לא נראה לי שזה מעניין אותכם כל כך,
אבל היי נכנסתם לבלוג שלי והתחלתם לקרוא,אז זה בעיה שלכם,אתם מבחינתי הפסיכולוג שאין לי כסף לממן (טוב נו יש לי מספיק כסף,פשוט נראה לי שעדיף לעשות עם זה משהו יותר יעיל,מאשר לשלם לאדם שיקשיב לך שעה ויהנהן בראשו בקצב קבוע).
אוקיי ובמעבר מהיר זה,אני חוזרת לנושא המורכב הזה שהזכרתי למעלה-החיים (דמאט אני נשמעת כמו אישה בסביבות גיל החמישים שבוכה על החיים הלא יוצלחים שלה).
אז כן-החיים (אני כל הזמן סוטה מהנושא,אתם עיקביים נכון?)
החיים,הם בסדר,ת'אמת שאני דיי בהתחלתם,גיל חמש עשרה,לא עשיתי יותר מדיי,
יש לי עוד הרבה להספיק (ראש כחול שכמותכם
)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
