אהבה בפנימייה- סיפור בהמשכים

המוזה נפלה עליי וסיימתי לכתוב את הפרק האחרון- הפרק הכי ארוך שכתבתי: 9 וחצי עמודים בוורד! :O

אני ממש שמחה אם איך הוא שיצא, בדיוק כמו שתכננתי.

אז בלי חפירות מיותרות הנה הפרק:

פרק 16- I Will Be:

אני ושי עמדנו בכניסה לכיתה המומים. לא האמנו שזה קורה לנו, דווקא עכשיו כשהכל התחיל להסתדר.

בכל מקום היו תמונות שלי ושל שי מתנשקים, מתחבקים. הדמעות כבר ירדו ללא הפסקה.

"היי, הנה האחים העירומים!" מישהו צעק וסחף אחריו גל של צחקוקים שבאו על חשבוננו.

"אמרתי לך" לחשתי לו ורצתי לכיוון השירותים תוך כדי שכולם מצביעים וצוחקים עליי. אותי זה לא עניין. מה שעניין אותי היה להגיע לשירותים ולחכות שם עד שיהיה צלצול וכולם יכנסו לכיתות וכך אני אוכל לברוח מפה.

למזלי השירותים היו ריקים. נכנסתי לתא כלשהו ונעלתי אותו. הורדתי את המכסה של האסלה והתיישבתי עליו ובכיתי. כמה שבכיתי. לא יכולתי להאמין שזה התגלה. ידעתי שזה יקרה מתישהו רק לא האמנתי שכל כך מהר ובדרך הזאת.

למה דווקא עכשיו, כשהכל היה טוב, כשהתחלתי להבין מה זאת אהבה אמיתית בלי משחקים, למה דווקא עכשיו הכל התגלה.

אני לא מצטערת על כך שאני אחותו של שי או על הרומן שיש בנינו, בכלל לא. אני אוהבת אותו ואני יודעת את זה בוודאות. על מה שאני כן מצטערת היה שלא נזהרנו מספיק. אנחנו ידענו שזה אסור ובכל זאת עשינו את זה. אנחנו כאלה מטומטמים.

-

"זה מספיק!" המנהל צעק במסדרונות ביה"ס "כולם להיכנס לכיתות! היה צלצול לפני דקה" אמר וכולם נכנסו לכיתות. 'אני צריך לדבר עם הוריהם' חשב לעצמו בזמן שהלך לחדרו.

-

"רותם את פשוט גאון!!!" טום אמר לי ונישק את ראשי

"אני יודעת" חייכתי חיוך מנצח

"הראנו להם מה זה!" צחק ונשאן על הקיר של המחששה

-

"מייקל הוא הנה מהר!!!!!!!!!!!!" מאיה צעקה

"גם את ראית?" הוא שאל תוך כדי שהוא מתנשף. הוא היה בדרכו לחדר אמנות והיא בדיוק נכנסה לביה"ס

"איך אפשר לפספס?" שאלה בציניות "אני לא מאמינה שהם ביחד!" היא אמרה

"גם אני, זה לא נקלט"

"אני חייבת לחפש אותה, היא בטוח לא בכיתה. תעזור לי" היא אמרה והוא דחף אותה בכיסא הגלגלים.

הם חיפשו כמעט בכל בית הספר, אך לא מצאו לא אותה ולא אותו.

"לשירותים!" מאיה אמרה "איך לא חשבתי על זה?!" המשיכה והם התקדמו מהר לכיוון השירותים"

-

*בואי נעוף מפה* שי שלח לי הודעה

*כולם בכיתות כבר?* שלחתי חזרה

*כן, איפה את?*

*בשירותים אני יוצאת עכשיו* שלחתי לו ויצאתי. הלכתי ממש מהר לכיוון הפרצה בגדר, שי כבר חיכה לי שם.

יצאנו מבית הספר במהרה ופשוט הלכנו. לא ידענו לאן.

"אני לא מאמין שכולם יודעים" הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה

"גם אני" אמרתי "אבל שתדע לך שאני לא מצטערת"

"מצטערת על מה?"

"על מה שקרה בנינו" חייכתי "שקורה"

"גם אני, אף פעם" אמר וחיבק אותי

"אתה לימדת אותי מה זאת אהבה אמיתי באמת, עם כל הקיטשיות והקלישאות, זה באמת נכון" אמרתי לו "אני באמת מאוהבת בך שי"

"גם אני" הוא אמר ונישק אותי

"בוא נלך הביתה" אמרתי לו והתחלנו ללכת לכיוון הבית.

-

"אורית תשיגי לי בטלפון את רחל" עודד, מנהל בית הספר אמר למזכירתו

"שלום, רחל?" שאלה אורית

"כן" ענתה לה

"שלום מדברים מבית הספר לאומניות, עודד המנהל ביקש שאני אצור איתך קשר חכי שנייה על הקו אני מעבירה אותך אליו" אמרה והעבירה אותה

"שלום רחל, מה שלומך?" שאל עודד

"בסדר גמור, תודה" ענתה "קרה משהו?"

"האמת שכן, אני צריך שתגיעי לכאן כי זה לא לטלפון. זה אפשרי?"

"כן אני כבר מגיעה"

"תודה" אמר וניתק "איך לעזאזל אני אומר לאמא שלילדים שלה יש רומן ביניהם?" שאל את עצמו

-

היא לא פה, היא נעלמה" מאיה אמרה

"גם שי" מייקל אמר "לדעתי הם ברחו"

"אני דואגת להם נורא" אמרה בייאוש

"גם אני"

-

הגענו הביתה עייפים, מותשים אך בעיקר מודאגים. מה אם ההורים ידעו? מה יקרה אז?

"אני בחדר" אמרתי ועליתי. שי כנראה נשאר למטה או שהלך לחדרו משום שלא בא אחריי.

הרגשתי שכל הועלם מתמוטט לי בידיים. לא האמנתי שטום ורותם עד כדי כך רעים ונקמנים כדי שהם יעשו דבר כזה, זה לא נקלט.

'מה אני עושה עכשיו?' חשבתי לעצמי 'אני לא אוכל להראות את הפרצוף של יותר ברחוב בלי שיצביעו עליי או יצחקו'

-

"שלום אורית מה שלומך?" שאלה רחל כשהגיעה לביה"ס

"מעולה, מה איתך?" חייכה אליה

"בסדר גמור" ענתה "עודד יכול לקבל אותי עכשיו? הוא אמר שזה דחוף"

"כן, כנסי" אמרה ורחל נכנסה

"שלום עודד" אמרה רחל "מה שלומך?"

"טוב, תודה" הוא חייך ולחץ את ידה "מה שלומך את?"

"בסדר גמור" חייכה "בשביל מה קראת לי?"

"אז ככה..." אמר וסיפר לה הכל

"זה לא ייתכן" אמרה

"תראי" הוא אמר והושיט לה את התמונה של שניהם מתנשקים

"אני לא מאמינה!" אמרה והתחילה לבכות

-

"חה! ראית איך היא ברחה לשירותים?" רותם שאלה את טום

"חח כן, מגיע להם שיסבלו קצת" חייך אלייה.

לאחר שראו ששי וים בורחים מביה"ס הם החליטו להבריז גם וללכת לקנות גלידה ומשם המשיכו לים. הם חגגו את "ניצחונם", אבל הם לא ידעו עד כמה הם עומדים להצטער על מה שעשו.

-

בשעה שמונה בערב שמעתי את הדלת נפתחת. הבנתי שאמא ואבא הגיעו. חששתי שאולי הם יודעים, שמישהו גילה להם.

"ים! שי! רדו רגע למטה אנחנו רוצים לדבר איתכם" שמעתי את אבא קורא לנו

יצאתי מחדרי, מסתכל על ים, בוחן את הבעת פניה. היא הייתה מודאגת, בדיוק כמוני.

"הם יודעים" היא לחשה לי כשירדנו במדרגות. ידעתי שהיא צודקת, גם לי הייתה הרגשה כזאת.

כשהגענו לסלון ראינו אותם יושבים על הספה. הסתכלתי עליהם, ראיתי את החוסר אונים שלהם. הסתכלתי על העיניים של אמא, כמה הן אדומות ונפוחות מהבכי, והעיניים של אבא שהביעו חוסר אונים ותקווה. הרגשתי אשם למרות שידעתי שאני לא. אני לא שולט ברגשות שלי. אני לא שולט מתי ובמי להתאהב.

"תשבו" אבא אמר. ראיתי שלאמא עדיין קשה לדבר.

"אני רק רוצה לדעת" הוא התחיל לדבר "מתי ואיך כל זה קרה".

הייתה שתיקה. לא לי ולא לים היה נוח להתחיל לדבר על זה. על האהבה שהסתרנו מכולם שבבת אחת התגלתה לכולם.

"אבא שלכם שאל אתכם משהו" אמא אמרה בטון עצבני. היה ברור שקשה לה מאוד עם המצב.

"זה פשוט קרה" ים אמרה בלחש.

"זה פשוט קרה?!" אמא אמרה צעקה "איך דבר כזה יכול פשוט לקרות?! אתם אחים למען השם! אתם תאומים!" אמרה ופרצה בבכי

"זאת לא אשמתנו שזה קרה!" צעקתי עליה בחזרה "זה לא אשמתי שאחרי 16 שנה אני רואה את אחותי ופתאום מתאהב בה! זאת גם לא אשמתה של ים! זה פשוט קרה. וכן זה יכול פשוט לקרות אמא עובדה- זה קרה!"

"תירגעו שניכם!" אבא צעק וכולם השתתקו. היה אפשר לשמוע רק הבכי הרב שהיה שם.

"אתם לא מבינים שאנחנו לא שולטים בזה? אחרי 16 שנה רק הכרנו אחד את השנייה, לא יכולנו לשלוט ברגשות שלנו" ים אמרה

"אני ואמא החלטנו שאתם צריכים ללמוד בבתי ספר שונים, בפנימיות שונות שבהן יש חופשות בימים שונים, וככה למעשה אתם לא תוכלו לראות אחד את השנייה עד שכל זה יעבור" אבא אמר בקול נוקשה.

"לא!" ים אמרה "אני לא אתן לכם לעשות את זה!"

"אין לך ברירה, אני מצטער" הוא אמר

"אתם לא יכולים להרחיק אותי מכולם! לא מהמקום בו גדלתי, מהחברים שלי, מהבי"ס שלי ולא מאח שלי שהוא גם האהבה הכי גדולה שלי. אני מצטערת אבל אתם פשוט לא יכולים לעשות לי את זה!" היא צעקה ורצה במעלה המדרגות לכיוון חדרה.

"אין לך ברירה!" אבא צעק לה.

אני המשכתי לשבת שם. מנסה לעכל את כל מה שעבר עכשיו. רק הגעתי לפה, רק הכרתי את ההורים שלי, את אחותי התאומה וכבר אני צריך ללכת. זה פשוט לא פייר. לא פייר מצדם לעשות לנו את זה.

-

טרקתי את דלת חדרי ונשכבתי על המיטה. בכיתי כל כך הרבה, כל כך הרבה שכבר שרפו לי העיניים מרוב דמעות.

קמתי לכיוון המחשב ושמתי את השיר

http://www.youtube.com/watch?v=EchTxGYqLS8

שמתי על פול ווליום. רציתי שהוא ישמע אותי והתחלתי לשיר.

There's nothing I could say to you 

Nothing I could ever do to make you see 

What you mean to me 

התכוונתי לכל מילה ששרתי. באמת אין דבר שבעולם שאיתו אני אוכל להראות לו כמה אני אוהבת אותו ומהו בשבילי.

All the pain, the tears I cried 

Still you never said goodbye and now I know 

How far you'd go 

Bridge: 

I know I let you down 

But it's not like that now 

This time I'll never let you go 

Chorus: 

I will be, all that you want 

And gather myself together 

Cause you keep me from falling apart 

All my life, I'll be with you forever 

To get you through the day 

And make everything okay 

באמת רציתי להיות איתו כל חיי, למרות שידעתי שזה בלתי אפשרי. לא רק בגלל העובדה שאנחנו אחים, אלא גם בגלל ההחלטה שלי, ההחלטה הקשה ביותר בחיי.

Verse 2: 

I thought that I had everything 

I didn't know what life could bring 

But now I see, honestly 

באמת חשבתי שיש לי הכל, הרי היה מישהו שאהב אותי, היו לי חברים אבל זה לא משתווה בכלל להרגשה שיש לי עכשיו, כשאני איתו.

You're the one thing I got right 

The only one I let inside 

Now I can breathe, cause you're here with me 

מבחינתי השיר הזה ביטא את ההרגשה שלי. שרתי ותוך כדי ירדו לי דמעות. כל כך כאב לי. השיר הזה בשבילי, סימן את הסוף. הסוף המר.

Bridge: 

And if I let you down 

I'll turn it all around 

Cause I would never let you go 

Chorus: 

I will be, all that you want 

And gather myself together 

Cause you keep me from falling apart 

All my life, I'll be with you forever 

To get you through the day 

And make everything okay 

Ending bridge: 

Cause without you I can't breathe

I'm not gonna ever, ever let you leave 

You're all I've got, you're all I want 

Yeah 

כל כך רציתי להישאר איתו. כל כך רציתי לדעת שאני יכולה להיות איתו לתמיד, ולא לעזוב אף פעם. אבל ידעתי שזה כבר לא אפשרי. לא אחרי מה שיקרה מחר.

And without you I don't know what I'd do 

I can never, ever live a day without you 

Here with me, do you see, 

You're all I need 

Chorus: 

And I will be, all that you want 

And gather myself together 

Cause you keep me from falling apart 

All my life (my life), I'll be with you forever 

To get you through the day 

And make everything okay 

Chorus: 

I will be (I'll be), all that you want 

And gather myself together 

Cause you keep me from falling apart 

And all my life, you know I'll be with you forever 

To get you through the day 

And make everything okay

סיימתי לשיר והתמוטטתי על הרצפה. ידעתי שהוא שמע. ידעתי שגם ההורים שמעו אך לא היה לא אכפת כלל.

רק רציתי שהוא ישמע. שהוא יבין. שהוא ישמע את המילים של השיר ויבין כמה אני אוהבת אותו, כמה אני לא יכולה בלעדיו, כמה שקשה לי.

שמעתי דפיקה קלה בדלת והלכתי לפתוח, וראיתי אותו עומד בפתח הדלת עם הראש למטה והדמעות זולגות.

"אני מאוהב בך" הוא אמר תוך כדי שהוא הרים את ראשו "אני פשוט כל כך אוהב אותך!"

"גם אני" אמרתי בלחש. לא מחשש שההורים ישמעו, פשוט כי לא יצא לי הקול כי התרגשתי כל כך לשמוע את מה שהוא אמר לי.

הוא נכנס לחדרי ונעלתי את הדלת.

הוא ישב על המיטה ואני התיישבתי לידו, צמודה אליו. הסתכלתי עליו, על המלאך שלי, על האהוב שלי, על אח שלי. הסנפתי את הבושם שלו שכל פעם מחדש גרם לי לאבדן חושים. הסתכלתי על פניו, על האף החמוד שלו, על השפתיים הורודות שלו שכל כך רציתי לנשק, על העיניים הכחולות והמהפנטות שלו ששידרו לי אהבה כל פעם שהסתכלתי עליו. הוא התקרב אליי עוד יותר, כך שהיינו ממש ממש צמודים. הוא הזיז את שערי אל מאחורי אזני ולחש לי באוזן 'אני אוהב אותך'. הצטמררתי. מה שהוא עשה לי באותו רגע לעולם לא אוכל להסביר. את ההתרגשות, הפרפרים, אך בעיקר לא אוכל להסביר את האהבה. האהבה האין סופית שיש לי כלפיו.

"שי תצא מהחדר שלה!" שמענו את אבא צועק.

"הוא לא כאן, הוא יצא מהבית" אמרתי תוך כדי בכי.

"ים אני מקווה שאת יודעת שמה שאני ואמא עושים הוא לטובת שניכם" הוא אמר ואני שתקתי.

שי כיבה את הפלאפון שלו ושם אותו על השולחן שלי. אני בינתיים נשכבתי על המיטה.

שי נשכב לידי. הסתובבתי אליו והוא אליי. נצמדנו אחד לשנייה, הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ופשוט שתקנו. ככה שכבנו איזה 10 דקות שלי להגיד כלום. זה הרגיש כל כך טוב, אך יחד עם זאת זה הרגיש גם רע. רע בגלל שידעתי מה מצפה לי מחר, ולא רק לי. ידעתי מה מצפה גם בשבילו, אבל הדחקתי את ההרגשה הזאת לעכשיו. עכשיו זה רק אני והוא, ואין דבר שרציתי יותר באותו רגע.

הוא התקרב אליי ואני אליו. השפתיים שלנו נגעו לא נגעו.

"בחיים שלי לא אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך" אמרתי לו

"גם אני" הוא אמר מחייך "את פשוט נכנסת לי ללב בבום אחד גדול ולא יצאת ממנו" הוא אמר והתנשקנו. זאת הייתה הנשיקה הכי טובה שלי בחיי. היא פשוט ביטאה כל כך הרבה.

"אני לא רוצה לפספס שום רגע איתך הלילה" התחלתי להגיד "אני רוצה להרגיש אותך, אני רוצה אותך איתי, במובן הכי פשוט שיש" אמרתי והוא חייך אליי, מסמן לי שהוא הבין את כוונתי.

באותו לילה עשינו אהבה. במובן הכי פשוט של המילה. זה לא היה סתם סקס, זאת הייתה אהבה. זה מה שהרגשתי. הוא פשוט יודע איך לגעת בי, לסחוף אותי, לרצות אותי. הוא מכיר אותי הכי טוב מכולם וכך גם אני אותו. לא רציתי שזה יגמר לרגע.

עשינו אהבה וזה הרגיש נכון, למרות הכל. מבחינתנו אנחנו לא אחים אלא שני אנשים שמאוהבים אחד בשנייה ועושים את כל הדברים שזוג רגיל עושה. זה היה פשוט מדהים.

-

קמתי בבוקר לידה. היא עדיין ישנה והיא נראתה כמו מלאך. עם כל הבלאגן שהיה היא שנתה הייתה שלווה. לא יכולתי להוריד את עיניי ממנה. נזכרתי במה שעשינו אתמול בלילה. בחיים שלי לא הרגשתי את מה שאני מרגיש כלפייה. אני פשוט מאוהב בה.

אם רק הייתי יודע מה יקרה בהמשך היום, לא הייתי עוזב אותה לרגע אחד לבד.

-

קמתי בבוקר כשלידי שי. כל כך שמחתי לראות אותו לידי ובעיקר שמחתי כי נזכרתי באתמול בלילה. בחיים לא הרגשתי כל כך טוב עם עצמי כמו שהרגשתי אתמול בלילה. הוא פשוט ידע איפה לגעת, מתי לדבר ומתי לשתוק.

"בוקר טוב" אמרתי בחיוך מאושר

"בוקר טוב נסיכה" חייך אליי בחזרה

כשהיינו ביחד אז הכל היה טוב, היינו מאושרים ולא חשבנו בכלל על שאר העולם, האנשים, רק על עצמנו. היה לנו כל כך טוב ביחד, כל כך כיף ביחד והמון אהבה ביחד. ידעתי שברגע שנצא מהחדר הזה, הכל ישוב להיות כמו שהיה. לי אסור להיות איתו, ולו אסור להיות איתי. רציתי לנצל כל דקה איתו, כל שניה. ידעתי שהיום, זה יגמר סופית וכאב לי. כאב לי כל כך שאני לא אוכל לנשק אותו יותר, לחבק אותו, להיות איתו.

אחרי התארגנות מהירה של הבוקר, ואחרי ששי הלך בזהירות לחדרו מבלי שההורים יראו אותו יצאתי מחדרי עצובה ובעיקר מתוסכלת. ירדתי למטה וראיתי את אמא ואבא יושבים בסלון ורואים טלוויזיה, לא יכולתי להסתכל להם בעיניים.

לקחתי קערה והוצאתי חלב מהמקרר ושמתי קורנפלקס כריות בקערה ושכפתי את החלב, לאחר מכן לקחתי כפית מהמגירה והתיישבתי לאכול כך כשהגב שלי מופנה אליהם.

שמעתי שמישהו מתקרב, אך לא ידעתי מי. כל כך ציפיתי שזה יהיה שי אך האכזבה עופפה אותי כשראיתי את אימי מתיישבת מולי. שתקתי והמשכתי לאכול. לא היה לי מי להגיד לה.

"תגידי משהו" אימי אמרה לי בלחש, יכולתי לשמוע על קולה שקשה לה.

שתקתי.

"ים, אני מבקשת ממך דברי איתי" היא לא ויתרה "אני חייבת לדעת שאת בסדר אחרי כל מה שקרה אתמול"

הדמעות התחילו לרדת בשלב הזה. "את רוצה לדעת אם אני בסדר?!" צעקתי "לא! אני לא בסדר, אני לא בסדר עם זה שאתם מרחיקים אותי מהאהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים, אני לא בסדר עם זה שאתם מרחיקים אותי מאח שלי! ואני לא בסדר עם זה שאף אחד, אבל אף אחד לעולם לא יבין את מה שאנחנו מרגישים!" צעקתי ובכיתי תוך כדי "אני לא בסדר עם זה שזכיתי לראות את אחי התאום רק אחרי 16 שנים, אני לא בסדר עם זה שזה מרגיש לי כל כך רע שאף אחד לרגע אחד שאל איך אני מרגישה עם כל המצב הזה, אז לא אמא, אני לא בסדר!" המשכתי.

יכולתי לשמוע את הבכי שלה למרות שלא הסתכלתי עליה, יכולתי גם לשמוע את אנחת הייאוש וחוסר האונים של אבא מהסלון.

"את באמת חושבת שמה שקורה ביניכם הוא נורמלי?!" היא שאלה אותי בלחש, כאילו היא מספרת סוד "את באמת חושבת שזה בסדר לתת לכם ככה לאהוב אחד את השנייה ברמה כזאת שאתם ביחד?! אתם אחים!! זה לא נורמלי" צעקה תוך כדי בכי

"זאת לא אשמתי שהתאהבתי בו! ראיתי אותו רק אחרי 16 שנים, בשבילי הוא היה כמו כל בן" אמרתי לה "את חושבת שזה קל בשבילנו לדעת שאנחנו אחים אבל אנחנו מאוהבים אחד בשנייה?! את חושבת שלא חשבנו על להפסיק הכל ולהתנהג אחד לשנייה כמו אל אחים רגילים?! אנחנו לא יכולים!! אנחנו אוהבים אחד את השנייה יותר מידי בשביל להתנהג כמו שני אחים" אמרתי ורצתי לחדר של שי. ידעתי שהוא שם ושהוא שמע את הכל, וכל מה שרציתי באותו הרגע זה חיבוק חם ממי שהכי אוהב אותי, והוא היה שם בשביל לתת לי אותו.

"תודה על הכל" אמרתי לו אחרי שנרגעתי מהבכי

"אין על מה" הוא חייך חיוך עצוב "את יודעת שאני אעשה בשבילך הכל, גם אם תהיי רחוקה" המשפט הזה צרב לי בלב. הוא עוד לא יודע עד כמה אני אהיה רחוקה ממנו.

"אני צריכה להיות קצת לבד, אני הולכת לחדר שלי" אמרתי "ושוב, תודה על הכל" חייכתי אליו ונישקתי אותו נשיקה קטנה על השפתיים ויצאתי מהחדר. ידעתי בדיוק מה אני הולכת לעשות, עם כל הכאב שבדבר.

נכנסתי לחדרי, לא שוכחת לנעול את הדלת. לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב

http://www.youtube.com/watch?v=rZds7HnSXyw – תקראו תוך כדי שמיעה של השיר.

'נסיך שלי,

אין לך מושג כמה אני אוהבת אותך. אין לי אפילו מילים כדי לתאר לך מה עשית לי בלב, בגוף.

מהרגע הראשון שראיתי אותך ידעתי שעומד לקרות משהו, רק לא ציפיתי שמשהו כזה יקרה. האהבה שלי אלייך היא אין סופית, היא פשוט עצומה. בחיים שלי לא הרגשתי כך כלפיי מישהו.

בהתחלה פחדתי, ידעתי שזה אסור אבל הלב שלי רק רצה אלייך, כי אתה החצי השני שלי, עם כל האירוניה שבסיפור, למרות שאתה אחי התאום ואנחנו משלימים זה את זו, אתה באמת החצי השני שלי, האהבה שלי.

היה לנו כיף ביחד, היו לנו המון רגעים מאושרים. אתה זוכר שהברזנו מבי"ס והלכנו לים? זה היה אחד הימים הכי כיפיים שהיו לי בחיים. איך שהלכנו על החול, איפה שהמים מגיעים רק לכפות רגליים, יד ביד.

ואתה זוכר את היום הזה שנסענו לת"א לעזריאלי ולסנטר? הייתי כל כך מאושרת ביום הזה, רק ההרגשה שאתה היית איתי ולא עם אף אחד אחרת.

אהבתי גם את הלילות שהעברנו ביחד, כששכבנו זה לצד זו על המיטה ודיברנו על הכל. לא הסתרנו כלום אחד מהשנייה. אהבתי את זה שיכולתי לדבר איתך על הכל.

אהבתי את העובדה שאתה שלי, שאתה איתי ושום דבר לא יעצור אותנו מלהיות ביחד.

אבל עכשיו, הסוד יצא, הסוד כבר גלוי לכולם. ורוצים להרחיק אותי ממך, רוצים לגרום לי לשכוח אותך, רוצים לגרום לי לא לראות אותך. ואני? לא יכולה לחשוב על לראות אותך מרחוק ולא לגעת בך, לחבק אותך, לנשק אותך. זה יהיה קשה מידי בשבילי.

אני לא יכולה לסבול את העובדה שבנות אחרות יהיו לידך, ילכו איתך יד ביד שבעצם אנחנו עשינו את זה פעם. אני לא אוכל אף פעם לשכוח אותך או יותר מזה, את הרגשות העזים שיש לי כלפייך, אבל זה יהיה קשה מידי בשבילי לראות אותך מרחוק ולא להיות איתך.

אני מצטערת.

תזכור תמיד שאהבתי אותך, לא משנה מה.

באהבה אין סופית, ים. הנסיכה שלך'

סיימתי לכתוב את המכתב שהדמעות לא מפסיקות לרדת. הלכתי לכיוון השירותים ולקחתי סכין. בינתיים מילאתי את האמבטיה שלי במים.

הורדתי את החולצה והתחלתי לחתוך. זה כאב, זה שרף, אבל המחשבה על לראות אותו מרחוק ולא להיות איתו כאבה אף יותר. הדם לא הפסיק לרדת לרגע, החתכים היו עמוקים משום שחזרתי עליהם כמה פעמים. כשסיימתי לחתוך סגרתי את המים וכבר הרגשה מוזרה התחוללה בגופי. הרגשתי סחרחורת ואושר. משום מה הרגשתי אושר. נכנסתי למים הקרים. ונשארתי ככה כמה דקות, עד שברגשתי את גופי הולך ונחלש.

"goodbye" לחשתי, ולאחר כמה דקות צנחתי פנימה לתוך המים.

אני אף פעם לא אתחרט על מה שקרה ביני לבין שי. זאת הייתה תקופה אחת המאושרות בחיי, אבל זה היה יותר מידי טוב כדי להיות אמיתי. מתישהו ידענו שיגלו אותנו, רק לא ידעתי איך להתמודד עם זה.

-

'למה היא לא יוצאת כל כך הרבה זמן?' שאלתי את עצמי והתחלתי להתקדם לכיוון החדר שלה.

ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. הייתה לי הרגשה רעה. הייתה לי הרגשה שמשהו רע קרה.

"ים תפתחי זה אני, שי" אמרתי אבל היא לא ענתה "ים אני יודע שאת שם תפתחי לי!" צעקתי

"תעזוב אותה כבר!" שמעתי את אבא מלמטה "היא לא רוצה להיות קרובה אלייך יותר כי היא יודעת שזה מה שהכי טוב בשבילה עכשיו" הוא אמר. ידעתי שזה לא נכון, אני מכיר אותה הכי טוב מכולם. היא לא רוצה להיות רחוקה ממני, היא לא יכולה להיות רחוקה ממני, בדיוק כמו שאני לא יכול להיות רחוק ממנה.

הלכתי לחדרי ולקחתי סיכת ביטחון. החלטתי שאני פורץ לה לחדר. בבית היתומים תמיד פרצנו לחדרים, סתם בשביל הכיף.

אחרי כמה דקות הצלחתי לפתוח את הדלת אבל לא ראיתי את ים בפנים.

"ים?" שאלתי בלחש, אבל לא הייתה תשובה.

התחלתי לדאוג. הלכתי לכיוון המיטה ובדרך ראיתי מכתב על הרצפה. ראיתי שהוא בשבילי. התחלתי לקרוא והדמעות כבר ירדו מעצמן.

"לא! לא! לא! לא!" צעקתי "ים!!!!" צעקתי בחדר שלה אך עוד פעם לא הייתה תשובה

נכנסתי לשירותים שלה ולא האמנתי למראה עיניי. שם היא הייתה, באמבטיה מלאה בדם, מתחת למים. מהר הוצאתי אותה מהמים, היא הייתה קרה, קפואה. הייתי לחוץ ולא הפסקתי לבכות לרגע.

"ים" צעקתי אלייה תוך כדי שנתתי לה סתירות קטנות בלחי כדי לנסות להעיר אותה. אך היא לא הגיבה. ניסיתי כמה דקות להעיר אותה, צעקתי לה הרבצתי לה אבל כלום. בדקתי לה דופק אך כלום, גם זה לא היה.

"למה? למה עזבת אותי?" צעקתי "למה עשית את זה??!" צעקתי יותר חזק

"מה קורה פה?" שמעתי את קולה של אמא "ים!" היא צעקה והתחילה לבכות "זה לא יכול להיות" היא מלמלה. כל מה שעשיתי היה לחבק אותה קרוב אליי, ולבכות.

"רונן!!!!!!!!" אמא צעקה בבכי

"מה קרה?" הוא שאל מתנשף כשהוא הגיע לחדרה ואז כשהוא נכנס לשירותים, הוא ראה את הזוועה. הוא ראה את המים האדומים מהדם שלה ואת הסכין שלצד האמבטיה.

כל הלילה לא נרדמתי, בכיתי במקום. הייתי בחדרה של ים, לא רציתי לעזוב. רציתי להריח את הריח שלה, רציתי לשמוע את צחוקה, רציתי לראות את עינייה הכחולות, רציתי לחבק אותה, לנשק אותה. אך יותר מהכל, רציתי שהיא תהייה כאן עכשיו, איתי.

"למה עזבת אותי? אני צריך אותך" מלמלתי "אני אוהב אותך"

-

יום למחרת הייתה הלוויה. לא יכולתי ללכת. לא יכולתי לראות איך קוברים את אהבת חיי, את אחותי. זה היה קשה מידי. רציתי אותה איתי.

לפני שיצאתי מהבית לקחתי את האקדח של אבא, לא לפני שבדקתי אם יש בו כדורים. הסתובבתי ברחובות, פשוט הלכתי ולא ידעתי לאן. הגעתי למקום שנראה נטוש, היה בו רק בית ישן מעץ ומסביב שדה נבול. עצרתי והתיישבתי על האדמה.

"אני בא אלייך ים" התחלתי להגיד "אני לא אעזוב אותך בחיים, אני רוצה להיות איתך, להרגיש אותך, להריח אותך, לנשק אותך". נעמדתי וטענתי את האקדח "אני בא אלייך אהובתי" אמרתי ואז יריתי בדיוק בלב. במקום שהכי כאב לי.

-

לאחר כמה ימים נמצאה גופתו של שי, לאחר חיפושים רבים של המשטרה. רחל ורונן לא יכלו להישאר בארץ לאחר כל מה שקרה אז הם עברו לגור באנגליה.

-

"אמרתי לך שאני לא אעזוב אותך לעולם!" שמעתי את שי אומר לי כשהיינו בגן עדן "אין לך מושג מה עשית לי כשראיתי אותך מתה שם באמבטיה"

"אני מצטערת" אמרתי תוך כדי שאני מורידה את ראשי "אני לא יכולתי לסבול את העובדה שמרחיקים אותנו ושאני לא אהיה איתך יותר"

"אבל עכשיו אנחנו ביחד" חייך אליי

"לתמיד" חייכתי אליו בחזרה

התקרבנו אחד אל השנייה, עד שהיינו צמודים. כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא כרך את ידיו סביב מותניי.

"אני אוהב אותך כל כך!" אמר לי

"גם אני אותך" חייכתי חיוך אמיתי.

הסתכלנו בעיניים אחד של השנייה לעוד כמה דקות ואז התנשקנו.

שם, אף אחד לא יכל להפריד בנינו. אף אחד לא אמר לנו כלום כי אנחנו במילא מתים.

ושם, התחיל המסע האמיתי שלנו. עם כל האירוניה שבדבר, כי הרי אנחנו מתים אבל שם, בגן עדן יכולנו להיות תמיד מה שרצינו להיות ושכולם ידעו על כך.

היינו מאושרים.