לעוף לשומקום

תמיד בטח אמרו לך משהו ,

כמו "נולדת לצייר", "נולדת לשיר", היעוד שלך הוא להיות כך וכך...

אמרו לך בדיוק לאן אתה צריך לנסוע, ובאיזה קצב, מה היעדים...

וזה מה שעשית. וזה אפילו מה שרצית.

היה לך את השכל והתזמון שלא לפספס את הרכבת. לא את כל הרכבות,לפחות.

ובדרך נסעת וראית מחלון הרכבת מידבריות ויערות וערים ; מיני דברים ואנשים שנגעו בך יותר או פחות... 

ועצרת בתחנות, ונחת ונהנת.

היו עצירות מתוכננות יותר או פחות. היו מקומות שנשארת בהם יותר משתכננת.

ודווקא אז , במקום שהגעת אליו לגמרי במקרה, אולי בטעות, או באנשים שאף אחד לא היה מכיר לך בחיים, או בתחום שבקושי הכרת אפילו את שמו לפני כן - דווקא בזה התאהבת.

והיית מוכן להישאר שם לנצח, ואפילו לפספס כל רכבת אפשרית , מלבד שיתנו לך עוד רגע לנשום את אותו אוייר ולהריח את אותן ריחות , ולראות אותן מראות. 

אתה מבין פתאום, שמטרה האמיתית של החיים היא לא (רק) לכבוש כל גבעה ולטפס על כל הר....

המטרה היא למצוא את חלקת האלוהים שלך. המטרה היא להגיע - למקום שתוכל לקרוא לו "הבית".

המטרה היא לחיות בצורה שאתה אוהב.

המטרה היא להפסיק לרדוף ולהתחיל לחיות.

ההבנה שחלום הוא משהו שאתה בונה, משהו שמלווה אותך לכל אורך הדרך, משהו שהוא חלק ממך בזכות,

ולא משהו שרודפים אחריו ומחכים שיקרה הנס והוא יעצור לרגע ויסתכל עלינו ( כנ"ל באהבה...).

ואני רק מאחלת לכולנו,

לרגל השנה החדשה,

שנדע לעצור לרגע ולהקשיב , ולו לקול שבתוכנו,

כדי לדעת שמצאנו אוצר, כדי להרגיש שהגענו הביתה,

כדי פשוט להבין שזה "זה" , ושכעט לא נפרד - אנחנו והחלום.