עפעף העין הימנית שלי כבר התחיל לרצד ואני חושב שזה מעיד על תשישות. אני יושב כבר כחצי שעה או 40 דקות מול הפתקית הארורות שאני כתבתי, שאמורות כביכול להגדיר לי מה אני צריך להגשים היום ואני כל פעם מחדש לא עומד בכך. יש X הספק שאני מצפה לעמוד בו וכול יום אני מגלה מחדש כמה אני לא מצליח לעמוד בזה. יכול להיות שזו קצת בטלה, שאני מודה שגם בי דבקה. 

אני מרגיש כאילו אני מתחרה בריצה עם איש שמן שעושה רושם שקל יהיה להדביק את הקצב שלו, אבל ככל שאני מאיץ לקצב שלו, האיש נעשה מהיר יותר ויותר בכל פעם, וכך התחושה ממשיכה להחזיק בי שאני עומד להשיג אותו, והציפייה הולכת וגדלה-הולכת וגדלה, ואני ממשיך להאיץ והוא בהתאם. ואז, ואז... אני נופל. אני נופל מתנשף על הקרקע- ואני מאוכזב. מה שבעיניי היה נראה כה פשוט והצלחתי לדמיין שזה קורה כבערף עין, לא הצלחתי להגשים וזה ממש לא משנה אם זה היה אפשרי או לא, חשבתי שזה כה קרוב, אפשרי ובר השגה שזה מאכזב.

אני חושב על זה עכשיו ה..פרדוקס הזה שהזמן מתבזבז לי, כמו חול ים שזולג מבין אצבעותיי ממש מחרפן אותי. אני מרגיש שרק אם יכולתי פעם אחת לתפוס את הזמן הייתי מכניע אותו, ומאז לעולם הוא היה עומד בקצב שלי, ולא להפך. אני מסתכל על זה כשזה קורה בשידור חי ואני חושב שזה אפשרי, אך עתה מפרסקטיבה אחרת אני רואה שזה בלתי אפשרי.

אני משקיע בזה הרבה מחשבה ואולי אני צריך להגמל מההרגל המגונה הזה של לנסות להשיג את זהמן. אולי אני פשוט צריך לעשות לי רשימת משימות עם תיעדוף חשיבות ודחיפות על איזה לוח מחיק וכל פעם להגשים מטרה-מטרה אחת-אחת. אולי אפילו באיזה מסמך EXCEL. משהו נוח שיאפשר לי לעבוד, בלי לחץ ובאיזי. כמובן שמה שמטריד אותי שאני אקח את זה באיזי מידי, ואז אני בכלל לא אתקדם לשום מקום. אבל אז אני חוזר לבטלה. אני גם צריך להגיע להחלטה ברורה שאני קודם עושה ורק אחר כך מחליט להתבטל. אני צריך להחליט על שגרת יום אולי.

אולי אני לא צריך לרוץ אחריי הזמן כי יכול להיות שהוא ממש כמו אנשים. אולי כשאראה לו שאני לא משחק איתו את המשחק המטופש שלו ואפנה לו את הגב ואתחיל לרוץ לצד השני, הוא יתחיל לרוץ אחריי, ואני כל פעם אאיץ. אולי ככה אגיע לשליטה על הזמן.