קיבלתי את המנילה בכיתה י"ב. אני זוכר שזה קרה בערב חנוכה. אני בחור ציוני מאוד, אני חבר בארגון הנוער צמרת והתחנכתי בבית על ערכים של אהבת המולדת. סבא שלי, משה, נהרג במלחמת יום כיפור, וזהו סמל מורשת בשבילי לתת את כולי לצבא, בלי סייג, בלי פשרות. בצו ראשון בלשכת גיוס היה מאוד נעים, הייתי אני עצמי וקיבלתי פידבקים טובים. אני ידעתי לאן אני הולך , או לפחות רוצה ללכת.

המנילה היתה קרבית וזה שימח אותי. באותה תקופה לא היו אומרים מה הפרופיל שמלש"בים קיבלו. התחלתי למלא אותה, ואמא הציצה. ידעתי שזו טעות. הטרגדיה שחוותה בגיל 8 עם מות אביה, לא תסייע לי לעשות שירות קרבי כהלכה. הנחתי את המנילה בצד, וחשבתי לעצמי שלא כדאי להתעסקת בזה ליידה.

מילאתי את המנילה - סימנתי שאני ממש רוצה צנחנים, גולני או כל חי"ר אחר, לא יפריע לי ללכת למוד"ש או להנדסה קרבית אבל בטח לא רוצה שריון או תותחנים. כל התומכ"לים סימנתי שאני לא רוצה. סימנתי שאני מעוניין להשתתף בגיבוש לסטי"לים. ציפיתי לגדולות. רציתי להיות קרבי ולהיות גאה בעצמי.

הגיבוש לצנחנים לא איחר להגיע. היה לא קל, אפילו לאחד שהרבה להתאמן כמוני, אבל סיימתי את הגיבוש ולא וויתרתי לעצמי - ועל כך אני עד היום שמח.

מדי פעם נשלח לי זימון למיון כזה או אחר של מודיעין. אני עד עכשיו מרגיש טיפש שלא הלכתי לזימונים האלו- לא היה לי מה להפסיד. גיבושים ליום סיירות לא שלחו, ורק בדיעבד נודע לי שצריך לבקש יום סיירות - כי זה לא מגיע בעצמו. הזמן חלף, סיימתי בגרויות, והגיע מכתב מהצבא שמבשר לי שלא התקבלתי לחטיבת הצנחנים. לא התאכזבתי יותר מידי, כי הבנתי שהתשובה היתה יותר מיידית אם הייתי עובר. 

ואז הגיעה השאלה מה עכשיו? לילה אחד עברתי על המנילה בסלון, אמא שלי הגיעה והתיישבה. היא ראתה אותי מסמן דברים והתחילה לבכות. אמא שלי לא אישה שבוכה בקלות, אבל הבנתי שזו מניפולציה -ועדיין לא הצלחתי להתנגד לה. זה היה היום הכי דפוק בחיי. היום שעשיתי טעות שאני עד עכשיו מצטער עלייה. אמרתי לה שאני אוותר בשבילה על השירות הקרבי. אמרתי לה שתעזור לי ללכת לייעודי לקצונה בחיל השלישות.

נסעתי לארה"ב, איזושהי מתנת הוקרה מהארגון נוער שלי- להשתתף במחנה הקיץ של תנועת האחות בחו"ל. היה פשוט מדהים ואולי בהזדמנות אני אספר, אבל כשחזרתי זימנו אותי לראיון במקשל"ר. הגעתי לראיון וראיתי משרד שאני הולך לראות 3 פעמים נוספות במהלך שירותי הצבאי- משרד רמ"ד איתור ייעודי. לא הבנתי עדיין איזו טעות אני עומד לעשות, ולכן התרגשתי. נכנסתי לראיון (חשוב לציין שחבר'ה אחרים עברו 3 ימים לפני כן גיבוש, אבל היה לי שפעת החזירים) ושאלו אותי שאלה אחת בלבד. "למה אתה רוצה להיות קצין"- ועניתי "אני רוצה להיות מנהיג" זו היתה תשובה אמיתית, כנה, היישרתי מבט וזקפתי חזה. באמת אני חלמתי, ועודי רוצה חולם יום אחד להיות מנהיג. המשכתי "כל החיים לימדו אותי להתבלט, להיות דומיננטי, להצטיין. אני רוצה את כל זה. אני מאמין בזה. זה בטוח לא יהיה קל ויהיו לי מורדת ועליות בדרך אבל אני תמיד מצליח." בלי למצמץ עניתי בחלק הזה תשובה שבעזרת קיבלו אותי לחיל, ולמסלול הייעודי לקצונה. את הצעד הזה באותו רגע ראיתי כהצלחה גדולה, אבל היום אני מחשיב את זה לאחת הטעויות הכי קריטיות שעשיתי בחיי.