אני זוכר שבפורים לפני שנתיים היינו בלונה פארק.

זו היתה אחת מן החוויות היותר מעצבות את בקשר שלנו. נכון, באותה תקופה כבר היינו שנתיים, אבל עדיין הרבה דברים השפיעו על הקשר שלנו, וכך לדוגמא הלונה פארק, עשה אותנו הרבה יותר אוהבים. זו היתה חוויה מדהימה- מהבוקר הגענו ללונה פארק בת"א, ועלינו על כל המתקנים- בהתחלה התחלנו "בחימום" כשעלינו על הסירה המתנדנדת, המשכנו ל"לופ אלפיים", הלכנו לרכבת הרים ללא הלופים ואז התחלנו קצת להתפרע, הלכנו לממבה השחורה, לאנקונדה ול"משולש"; ואני חייב  לומר שאני לא מוכן למכור את הזיכרון הזה בעד שום סכום. אני זוכר אותה צורחת מרוב הנאה, מהולה בפחד. אני זוכר אותה רועדת אחרי כל מתקן, מחבקת אותי. אני זוכר את השמש המלטפת שהיתה באותו יום.

כל כך הרבה זמן הבטחתי לה את הלונה פארק הזה - היא ממש התאכזבה שבחגיגות השנה שלנו חליתי, ולכן לא יכולנו ליסוע ללונה פארק; ואחר כך בשנה וחצי היה משהו בצבא שלא איפשר לי לצאת, אבל בשנתיים הצלחנו לקיים את זה! זה היה כל כך אדיר. אני מסוגל עדיין להיזכר בנשיקות המתוקות שהתנשקנו כאשר התיישבנו על הדשא ליד מתחם המזון של הלונה פארק. בשבילי, הרגע ההוא היה הפוגה קלה משגרה יומיומית של סבל, כאשר את אותה תקופה לא ידעתי אם אשרוד, הרגשתי אבוד בצבא בזכות המפקדים המוכשרים שלי, והיא, היפיפיה הזו, היתה שם לנחם אותי.

וכשחזרנו מהלונה פארק, כל פעם שרציתי להיזכר מחדש ברגע חשוב בזוגיות שלנו הייתי אומר לה, "מאמי, את זוכרת איזה כיף היה לנו בלונה פארק?" וכולי חיוך. ואז פעם אחת, לדאבון ליבי היא אמרה לי "כל פעם שאתה מזכיר את הלונה פארק, אני חושבת שאנחנו לא עושים מספיק דברים, ולכן אתה רק מעלה כל פעם את הזיכרון שלנו מהלונה פארק". באותו רגע, החיוך שעלה בי נמוג. מאז ועד היום מעולם לא הזכרתי יותר את הלונה פארק.