אי אפשר שלא להרגיש את הלבד, את הקשה. לא פעם במהלך השבוע האחרון דיברתי איתה ואפילו פעם אחת הגזמתי והצעתי שנחזור. אבל כשהיא אמרה שהיא תחשוב על זה, אמרתי לה שאני לא אחכה. התפכחתי מהר מאוד ונזכרתי שאני לא איתה כי אני לא אוהב אותה. שום דבר לא ישנה את זה. אבל אז התגנב לו רגש קטן של אהבה וערער אותי לגמרי.

אבל אמרת שאתה לא אוהב אותה יותר. האומנם הדבר? האומנם שאתה אוהב אותה עוד? אמר לי קול בראש שלי. זה בכלל לא רלוונטי. הקול השני עונה לו, זהו קול ההיגיון- החלטנו החלטה- החלטנו על הרפתקאה. ההרפתקאה הזו חשובה מכול. ואם האהבה הזו נועדה להיות, גם ההרפתקאה הזו לא תנתק את הקשר הנפשי בינינו. צודק, הקול של ההיגיון. בחור חכם.

אז מירב התקשרה שוב הבוקר והתחילה להגיד לי שהיא לא חשבה על זה עדיין כמו שצריך, אבל היא חושבת שהיא רוצה לצאת ל'דרך משלה' כרגע. לא התאכזבתי, אדרבה ואדרבה, העדפתי ככה. לפחות הפעם הדחייה תהייה הדדית. איזה קטע, גם אני צריך לצאת להרפתקאה. אז החלטנו על ידידים.

אבל עדיין, אי אפשר שלא להרגיש את הלב. הלב לבד. ויותר גרוע, בלעדייה. והשירים ששמענו יחד רק מזכירים אותה יותר.

אז מה עושים?

תספורת חדשה ויפה; מורידים את המשקפיים וחוזרים להסתובב עם עדשות; מתחילים ללמוד לרקוד סלסה(אחרי שנים של רצון, סוף סוף); נפגשים עם חברים מהעבר, לומדים לסלוח ולשכוח לאלו שצריך לעשות כן; מנסים להכיר חברים חדשים.

אני צריך לחזור להתחיל עם בנות. אין מנוס מזה. זה מצחיק שאני אומר אין מנוס כאילו שזה דבר רע. הבעיה  טמונה בעובד שנוצר לי קשר אסוציאטיבי בין הלבד הארור הזה, לבין להתחיל עם בנות. אבל זה היה פעם וחלף, ועכשיו אנחנו בתקופה חדשה. אז אני אזכור איך להינות עם בנות חדשות כדי להשכיח את הכאב הישן.

אני גם צריך לחזור להתאמן, ולהתחיל ללמוד אמונות לחימה כלשהי, ולהשקיע יותר בספרדית. הפסיכומטרי הזה גומר אותי.

אני רק מת כבר לסיים עם הפסיכומטרי הוא ממש קוץ בתחת כרגע- אבל הוא הכרחי.

לסיום אבקש סליחה אם קצת מבולגן, שלא כהרגלי, פשוט אין לי סבלנות אפילו לסדר את הפוסט לפני שאני מפרסם אותו.

לפחות השיר הזה לא מזכיר לי אותה.