יצאתי ממנה ונשכבתי לידה. היא לא רצתה שאשכב ליד ובתגובה עלתה עליי. היא שאלתה אותי באנגלית עם מבטא סקנדינבי "כמה בחורות כבר הבאת לכאן?" לא הזיז לי, עניתי לה "את הראשונה מאז הפרידה" היא נישקה אותי אבל ניכר כי היא לא האמינה לי. "את יודעת, את לא האחרונה- פשוט עוד לא הצלחתי להסתגל לסטטוס הזוגי החדש שלי" היא קלטה מה אמרתי, והיא נשכבה לידי והתחילה לבכות. ניסיתי לנחם אותה, אך שום דבר פרט למה שהיא רצתה לקבל ממני לא יוכל לנחם אותה. מסכנה שכמותה, ליבי איתה, כמה לבד שנינו, וכמה שלצערי לא אוכל להיות ביחד איתה, לפחות לא כפי שהיא רוצה. אבל זה הזוי בעיניי שאדם בוכה על כך שהוא לבד. אני לבד- מישהו רואה אותי בוכה? אני נלחם כמו מטורף כדי לא להיות לבד, אבל אני בהחלט לא בוכה- זה פשוט לא משרת אף מטרה פרט לרחמים.

והנה אני יושב באוטו, לידה החברה לשעבר שלי. זה קצת קשה לי לעכל איך הגעתי למצב שאני לוקח אותה ביום שישי לבלות כמו פעם. היא כועסת עליי, היא אומרת שהיא מרגישה בצל שלי- היא מרגישה שגם אחרי שנפרדנו הקול שלי נמצא בראש שלה ומונע ממנה לעשות דברים מהפחד שאני אחשוב עלייה דברים רעים. היא ביקשה ממני להפסיק לבקר אותה. פרצתי בבכי "אני רק רוצה שתשתני סוף סוף כדי שנוכל להיות ביחד שוב. זה כל מה שרציתי שתעשי בחצי שנה האחרונה." התחלתי לצרוח "למה ?! למה לא השתנית כשזה לא היה מאוחר מידי? למה הייתי צריך להלחם בך כדי שתשתני? למה?! את חושבת שטוב לי ככה? את חושבת שזה מה שאני רוצה?" היא התחילה לבכות גם כן. הופתעתי שהיא היתה מופתעת. בפעם הראשונה אחרי כל הזמן הזה היא הבינה מה אני רוצה ממנה.

היא חייכה סוף סוף. זה ביחד שאני כן רוצה להיות בו. נישקתי על שפתייה הרכות והיפות, אותם שפתיים שאני כל כך אוהב לנשק- השפתיים היחידות שיודעות לנשק אותי. היא יצאה מהאוטו כאילו לא היתה. מהדהד לי בראש שיש תקווה. כלומר, אם היא תעשה משהו עם התובנות מהשיחה תהייה תקווה. אבל בינתיים אני צריך להמשיך בחיים שלי.

הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר של הבחורה היפיפה שיושבת לימיני בפסיכומטרי.

"היי, מה קורה?"

היא שתקה לרגע.

"היי, מי זה?"

טוב, זה קצת מביך. "זה שופן, לא זיהית?"

"היי מה קורה? *מצחקקת*"

"בסדר, תגידי, פתרת כבר את הבעיות הספק?"

"כן"

"אולי תעזרי לי שנייה? אני לא מסתדר פה"

"בטח, איזה עמוד?"

...*הסברים פסיכומטריים משעממים*

"איזה יופי, את מסבירה נהדר, את צריכה לחשוב על להיות מורה ביואל גבע"

*מצחקקת*

"תקשיבי שנייה, יש עוד משהו שרציתי. *הלב דופק חזק* רציתי להזמין אותך לצאת איתי"

*שקט בקו* "מה?"

"רציתי להזמין אותך לצאת איתי."

נשמע שהיא מחייכת מהצד השני של הקו "וואי תודה. המ, אבל יש לי קטע עם מישהו, אני לא אוהבת לקרוא לזה קטע אבל זה מה שזה, ואני לא כל כך מרגישה שאני יכולה לצאת עם עוד מישהו"

אני מחייך "לא נורא, לא נורא. ממש תודה על העזרה. נראה אותך בשיעור בחמישי?"

"בטח שכן"

"טוב, תודה ביי"

האמת? הרבה יותר נעים לחיות ככה, בלי הרצון הלא מומש הזה להזמין את הבחורה היפיפיה הזו לצאת איתי. אבל זה לא הרגש היחיד שעולה לי. יש גם כאן מעין נחמת שוטים, היא לא אמרה לא, היא אמרה שהיא יוצאת עם מישהו אחר כרגע, אבל מצד שני גם זה אומר שאם הם לא יוצאים הרבה זמן אז זה אומר שפיספסתי אותה בכמה ימים. וחבל, כי הרגשתי שיכול היה להיות משהו, ואני כמעט לא טועה בזה, אבל זה כבר היסטוריה לא רלוונטית, וזה כמו שאני אגיד שאם לא הייתי יוצא עם אהובתי הייתי יוצא עם מישהי אחרת, יותר טוב- זה באמת באמת לא רלוונטי.

מצד שני, הרגשתי גם ממש 'לבד' אחרי השיחה, אבל נראלי שזו תופעת לוואי הגיונית, כבר עכשיו זה חלף. ועוד משהו שעלה בי זה הרצון להוכיח שאני הכי טוב שיש- שכולם יראו את זה. תמיד היתה לי פנטזייה כזו שמישהי תראה אותי אחרי כמה חודשים ותגיד "איזה באסה יכולתי לצאת איתו ותראו- עכשיו הוא מנכ"ל זארה"(ותודה לשועלה על הביקורת הבונה לגבי איזה מנכ"ל מושך ואיזה מנכ"ל פחות מושך ;) )

אני יושב עם אחותי הקטנה בלג'נדה באח"י אילת ואומר לה "אל תדאגי לי מאי, קשה מאוד לנו להשאר לבד" "מי זה 'לנו'" אני מסתכל עלייה מופתע "בני משפחת שופן, כמובן" היא פולטת בת צחוק. היא עוד תבין, אני אומר לעצמי, היא עוד תבין. ועד אז הגיע הזמן להיות מנכל, לא?

"אוטמוביל בחלום תתעורר יום ראשון
מה יש כאן לחשב שב תירגע-גע
בכל מה שנמצא צריך כל יום
לנסות
שוב להגשים חלומות
עוד עוד כי כל מה שנחוץ זה רומן
להעביר את הזמן
ואם יתמזל מזלך גם אהבה"