וכמו שהבטחתי לעצמי קודם, אני באמת לא מתכוון לוותר. אז יצאתי לריצה.

"מהיום אתה עושה 4 אינטרוולים של 1000 מטר כל אחד, במקום 2 אינטרוולים" כך עמית, המאמן שלי, אמר לי. אינטרוולים זו ריצה שאתה צריך לתת 100% יכולת בה ולהתאמץ לא להפסיק אפילו לרגע לוותר. ממושמע לעמית כתמיד יצאתי לאימון ואחרי שתי אינטרוולים הרגשתי שאני עומד להתמוטט.

צלצלתי מהר לעמית ואמרתי לו שאני לא מסוגל יותר. הוא לא הבין מאיפה זה מגיע, אבל הוא ידע שאני לא מוותר סתם וכנראה מדובר בחולשה אמיתית. אז עמית אמר לי בפשטות שהריצה לא קדושה- ושאני אוותר אם אני לא מסוגל. כשניתקנו את הטלפון נזכרתי את ההבטחה שלי לעצמי- אני לא מוותר לעצמי, ומתוך ידיעה שאני ממש לא רוצה להפר את ההבטחה הזו כל כך מהר -בחרתי להמשיך בריצות. וככה יצאתי לעוד שתי אינטרוולים קשים כל כך. כשסיימתי אותם התקשרתי לעמית, ואני חייב להודות שהפתעתי אותו. השיחה שהיתה לנו באותו רגע- הזכירה לי נשכחות, את הימים של ההתחלה לפני 6 שנים כשעוד לא הייתי מסוגל לרוץ אבל מוכיח את האמביציה שלי- והנה אני פה, עדיין מפתיע את המאמן הוותיק שלי.

לוותר, בעיניי, כרגע איננה אופציה. לכן אני מקווה מאוד שבקרוב אני גם אוכיח שהאמביציה שלי חזקה בתחומים אחרים. אני חייב למצוא עוד דרכים לדחוף את עצמי בתחום העסקי והחברתי, שבעיניי פשוט הולכים יד ביד. זה לעיתים נראה שההצלחה נמצאת מעבר לפינה ואני עוד שנייה נוגע בה, אבל לעיתים זה גם נראה כאילו אני צריך עוד ללכת דרך ארוכה לפני שאגיע לשם.

גם עם לימודים בקרוב אצטרך לשוב ולהתעמת- ואני מצפה כבר להגיע לשלב שבו אני אוכל להגיד שאני עומד בזה בגבורה. בסוף השבוע צפויים להגיע ציוניי הפסיכומטרי- והבטחון שלי לגבי ההצלחה שלי הולך ומתערער.