התחלתי לכתוב כאן פוסט, לינארי וטוב כמו שרק אני יודע, והוא נמחק, כמו שרק ישראבלוג יודע לעשות טוב ;) אבל אז חשבתי על זה, זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה סיפור. אז בוא נתחיל מסיפור, בשביל להתחיל דרך חדשה
הסיפור הוא עליי, כמובן, כשהייתי בן 16. אז ממש התחלתי לרוץ עם מאמן אישי. בהתחלה זה לא היה כיף, אפילו ממש סבלתי מזה, כנראה כי הייתי שמן ולא בכושר. אבל תוך חודשים מעטים התאהבתי בריצה, זה ניקה לי את הנפש וגרם לי להרגיש שאני עושה משהו שבאמת טוב לי. רצתי 3 עד 4 פעמים בשבוע, ואפילו רזתי לחלק מהזמן. ואז התגייסתי לצה"ל ועם תזונה לא נכונה, מחסור בשעות שינה וכמה פציעות לא נעימות נאלצתי להפסיק לרוץ, וזה גם גרם לי להשמין 20 ק"ג. זה הקשה עליי ברוב השירות שלי, הברכיים פשוט כאבו מידי. באיזשהו שלב השתחררתי מצה"ל, ולמרות שהצלחתי להוריד את כל המשקל העודף , עדיין לא יכולתי לרוץ בלי להפצע, ולמרות ששמחתי להשתחרר, בלב קצת היה חסר לי משהו.
ואז הגיעה הסלסה. הסלסה החזירה לי את האפשרות להינות מתנועה, וקיבלתי עוד כל כך הרבה ממנה- כולל מקום עבודה כדיג'יי וכמדריך, לאחרונה; וכולל חיי חברה מצויינים וחברים מדהימים. הדבר הכי מדהים הוא שהברכיים הפסיקו לכאוב תודות לסלסה. היום אני יכול לרוץ ככל שארצה, ממש כמו פעם, וההרגשה חזרה להיות מדהימה.
נכון לא כל החיים מדהימים, ונדמה לי לפעמים שאני נמצא במקומות לא טובים רגשית, אבל כמו שהסלסה היתה שם עבור הריצה שלי, יש דברים שנמצאים שם בשביל חיי הרגשיים.
אז אני רוצה לספר פה סיפור, סיפור שיתחיל עכשיו וההמשך אליו עם הימים יגיע.
גם הסיפור הזה הוא עליי, בחור שבגיל 16 הביע משאלה להכיר את הבחור היפה בעולם. בגיל 18 הכרתי אותה, והיא הפכה להיות כל עולמי במשך 3 וחצי שנים. ואז... יכולים להיות אלף תירוצים, אבל אני לא נותן יותר תירוצים בחיים. עשיתי טעות, ונפרדתי ממנה, והיא ניסתה לגרום לי להבין שאני טועה, וכשכשלה היא עזבה.
ואז רצף של בנות הגיעו, שאף אחת מהן לא עמדה בסטנדרט שפשוט נוצר מעצמו. לסיים את הלילה עם בחורה אקראית לא שווה ערך למחויבות הרגשית שהרגשתי. יש ימים שאני רוצה לחזור אחורה בזמן, ולתקן את הטעות שלי, אבל ככל שאנחנו יודעים לראות בעולם שלנו, הזמן רץ בכיוון אחד. לתקן את מה שקרה עם מירב זה קשה מידי, אני יודע כי עשיתי כל מה שאני יודע שלא יהיה בגדר הטרדה.
אני יכול לעצור את הסיפור כאן אבל זה לא הסוף שאני רוצה. הסוף שאני רוצה טוב יותר אני רוצה לרוץ שוב.
אז אני אמשיך את הסיפור. כי אז מגיעה מישהי. המישהי שמגיעה מחזירה לי את ההשראה לחיים, נותנת לי לפרוח ולהרגיש שאני רוצה לפרוח, בשבילה ובשבילינו, והיא נותנת הרה יותר מזה. המישהי הזו אוהבת אותי כשם שאני יודע לאהוב אותה, והחלק הכי טוב, שזה ירגיש כבר מההתחלה שזה מצליח. ואז אני רץ שוב. תחת שמש מלטפת ושמיים כחולים, בשדה השיבולת ליד הבית. כי שם אני יודע שטוב לי, ושם אני יודע שאני תמיד פורח.
הפוסטים האחרונים לבשו צורה מדוכאת מידי לטעמי, וזה פשוט לא אופי הבלוג הזה. לכן החלטתי לספר דווקא על הדברים היפים בימים האחרונים.
אני מאושר. נכון, אין לי חברה כמו פעם, אבל אני מחייך כל הזמן. אני יוצא ונהנה ועושה חיים משוגעים. אני לא זוכר תקופה בחיים שלי בזמן הזוגיות שהרגשתי מאושר כמו שאני מרגיש עכשיו. ולא, זה לא אומר שאני מצטער על הזמן שהייתי עם הבת זוג הקודמת שלי, והייתי מאוהב וזה היה מדהים, אבל עכשיו אני בשלב אחר בחיי, בשלב שבו אני לומד לחייך ולהינות, ולא לתת לאנשים אחרים להכתיב לי מה הרגשות שלי. וזה מוביל אותי לדבר הבא:
אני לומד. כן, לומד. אני לא מתכוון לפסיכומטרי הארור, אלא דווקא לעובדה שאני לומד איך להתנהג. אני עושה טעויות ומעלה חשיבה ביקורתית כל הזמן, אני מחזק את עצמי על המקומות שבהם אני חזק ואני די מצליח.
אני חברותי ופופולארי. פעם ראשונה בחיי שאני מרגיש "מקובל" אנשים אוהבים להיות בחברתי פתאום, ואני מרגיש לעיתים קרובות כמו מסמר הערב. אני יוצא כמעט כל יום לבלות עם חברים אחרים, וגם יוצא לי להיות עם בנות פה ושם וזה ממש אחלה. חוץ מזה, יש לי חברים נהדרים ואני אוהב אותם מאוד.
הורדתי פאקינג 20 קילו. נכון, זה כבר קרה לפני שנה וחצי, אבל עברה שנה וחצי ואני עדיין כל יום מתעורר ומסתכל במראה ואני מודה לאלוקים על הדרך שעברתי. שנה וחצי ואני עדיין מעריך את זה. והנה, דיברתי עם המאמן שלי לשעבר והוא הבטיח לתת לי עצות טובות לחיטוב, כדי שבקיץ אני אהיה הכי יפה בים :)
יש לי תוכנית. לפעמים זה משעמם אנשים, אבל לי אשכרה יש כיוון מה אני רוצה לעשות בחיים. יש לי חלומות ויש לי רצונות- אני פשוט צריך להמשיך להתקדם ולהצליח. האמת? אני די משוכנע שאני בדרך הנכונה.
אתמול בערב כתבתי פוסט "יפה" על החברה הוקדמת שלי. כל כך התרגזתי על מערכת היחסים החדשה שלה, שבעיניי כיוונה אך ורק בשביל שאקנא, שכתבתי משהו שממש לא אופייני לי-מכתב קטן ואישי מלא רעל... אני אישית נגעל לקרוא את זה עכשיו. בכל מקרה, את הפוסט שמרתי כטיוטה, ואני לא חושב שזה ייצא לאור מתישהו... אולי פעם בשביל הנוסטלגיה. אבל זו לא הסיבה שהתיישבתי לכתוב.
אחרי שזיינתי בחורה אתמול בשביל 'לחגוג' את הזוגיות החדשה של האקסית שלי, היום לא יכולתי להשבר והייתי חייב לצאת. יצאנו לספרייה ברמת ישי כמו תמיד שותים בעמידה(שזה דווקא אחלה, אפשר לרקוד פתאום בפאב ולא להרגיש מוזר :) ) ואז אחד מחבריי הציע ללכת לבית המרזח. חבר נוסף שלנו הגיע עם חברים שלו. הוא היה ממש סנוב כלפיי, האמת שלאחרונה הוא נעשה ממש סנוב כלפיי. הבנתי בעצמי למה הוא לא פתוח איתי, מי שמחכה לו בבית המרזח רוצה אותי, והוא רוצה אותה. זו שיר. אחרי שהבחור הסגור והבחור שהגענו איתו לרמת ישי נסעו לבדם לבית המרזח והשאירו אותנו בספרייה (מרחק של 5 ק"מ הליכה), כבר ממש התעצבנתי עליו. עם עד עכשיו הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה מקסימה שיר, כמה יפה וכמה היא מתחנחנת כלפיי, אני לא אצא איתה. אחרי שהוא נהייה מגעיל אליי הוא באמת יכול ללכת להזדיין.
הגענו איכשהו, אני ועוד שניים מחבריי שהושארנו מאחור לבית המרזח. ומסתבר שהחבר הנוסף פשוט הלך הביתה. אני מנסה שלא להתקרב לשיר, "ככה אתה רוצה לשרוף את עצמך מול חברים שלך?", הראש שלי אומר לי. אני רוקד עם חבר בפינה בצד המרזח ואז היא קוראת לי. בהתחלה אני חושב שהיא קוראת למישהו אחר ואז אני מבין שאין לי מנוס, אני גם לא יכול לצאת בן זונה. "למה אתה סנוב היום?" שיר שאלה אותי."
"אני לא סנוב, אני שם עם חבר ואני לא רוצה להשאיר אותו לבד"
"אז שיבוא גם"
ברור שתומר יותר מיישמח להכיר בנות חדשות. התחלנו לרקוד והאמת שבהתחלה ניסיתי לזרום עם בחורה אחרת שהם הביאו, אבל הרגשתי שזה בכלל לא מה שאני רוצה. השנייה היתה חמודה, אבל באמת שהרגשתי משיכה לשיר. באיזשהו שלב לקחתי אותה לצד והתחלנו לדבר. עוד יותר הצידה לקחתי אותה, ויצאנו מהמרזח וישבנו בחוץ. התחלנו לדבר על מיליון דברים ואני מרגיש את המתח המיני אבל אני לא בטוח אם אני יכול לנשק אותה. בחורה אחרת כבר היתה שומרת על קשר עין. אז מה? היא בעצם לא נמשכת אליי? זה מרגיש אבל שכן.
אחרי כמה דקות הטתי את הראש שלה ונישקתי אותה. הרגשתי את השפתיים הרכות והנעימות שלה, ואז היא הטתה את הראש ממני. "אני מצטערת אני כל כך ביישנית". לרגע חשבתי שזה פשוט לא זה. "אני גם ביישן. כבר הרבה זמן שאני רוצה את זה ואני פשוט לא הייתי מסוגל לעשות כלום". עוד נשיקה.
פאק מה עשיתי?!
"אפשר להיות כן איתך לרגע?" *מהנהנת* יש לנו בעיה, ואני חושב שאת יודעת על מה אני מדבר. שיר הבינה אותי מיד. "כן, אני יודעת, אני מנסה להסביר לו שזה לא זה. אבל מה עושים? בוא נחשוב על זה." עוד נשיקה. "אני ממש רוצה להכיר אותך. ואני חושב שכדאי שמחר ניפגש. אבל אני חושב שכרגע יהיה מוטב שלא נספר את זה לחברים שלי, כי הם פשוט ייתלו אותי"
"אבל למה אנחנו צריכים לתת להם דין וחשבון? למה אנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים?" היא שאלה "אנחנו יכולים, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות כאן קצת חכמים. בואי נראה איך דברים מתפתחים".
החברים שלי ייצאו מהמרזח וחשבתי שנתפסתי. אחרי ששיר הלכה הרגשתי שעלו עליי והם שאלו אותי איך היה. הבנתי מה הם רצו לשמוע, אבל במקום זה אמרתי להם שייעצתי לה על הסיפור עם חבר שלה. לשיר היה חבר והם נפרדו בגלל הצבא שלו. אני לא יודע אם הם אכלו את זה, כי הם תחקרו אותי ממש, למזלי ידעתי כבר הרבה עלייה, ככה שיכולתי להמציא סיפור ללא בעיות.
כשעליתי על האוטו נזכרתי שבכלל לא לקחתי את המספר שלה. שלחתי לה בהודעה, בלי הסבר את המספר שלי. היא ענתה לי "חחחחח אוף מעצבן שזה נגמר ככה". מתוקה. עניתי לה "זה ייתן לנו יותר חשק למחר :)". וכתגובה היא צחקה ושלחה את המספר שלה חזרה.
אני רוצה אותה כל כך, ואחרי הסיפור שהחבר הסנוב הזה עשה לי, כבר הרגשתי פחות לויאליות כלפיו. חוץ מזה, כשהוא מנשנש את האקסית של חבר משותף שלנו זה בסדר אבל כשאני הולך אחרי הלב שלי אני לא בסדר? לפעמים אני רוצה פשוט להגיד לו ללכת להזדיין ,ולפחות הפעם במעשיי, הוא לא יזדיין עם שיר.
אז קמתי בבוקר, ובום איחור. אני רואה שהשעון מראה שעוד 5 דקות מתחיל השיעור- והנה אני אפילו לא צחצחתי שיניים. איכשהו בעשר דקות הספדתי לצחצח שיניים, להתלבש, לסדר את השיער, לשים עדשות, לשים אפטרשייב ודאודרנט ולהכין את התיק ללימודים. הגעתי באיחור של 15 דקות, אבל לא פיפסתי שום דבר.
השיעור עבר כרגיל כל כך בכיף. יש לנו את המורה הכי מצחיק בעולם, ככה שכל שיעור עובר בחיוכים ובצחוק רם. אפילו אני, עם חוש ההומור המקרטע שלי, הצלחתי לספר בדיחה וכל הכיתה צחקו. תאכלס, איזה כיף זה להרגיש שהצלחת להצחיק כיתה שלמה?
בהמשך היום הלכתי להשלים חומר שהיה חסר לי בקלסר של הפסיכומטרי. ביקשתי מתלמידה חמודה וממש יפה שתעזור לי להשלים אותו, והייתה אינטרקציה ממש כיפית.
אחרי זה חזרתי הביתה וישנתי קצת, אחרי שקמתי התארגנתי בזריזות ונסעתי לסלסה. הצמידו לי לתרגול שם תיירת מתוקה כל כך, היה כיף לרקוד איתה, והרגשתי שממש השתפרתי! נורא נהנית לרקוד, ובאיזשהו שלב ראיתי שאני חייב ללכת, כי קבעתי להפגש עם חבר. כשיצאתי מהמועדון כמה מהחברים שלי שאלו אותי לאן אני הולך, אז אמרתי שקבעתי. תאכלס לא רציתי לספר שאני נפגש עם חבר. הם שאלו אותי עם מי אני נפגש, אז קרצתי לאחד מהם והוא הסיק שאני הולך לצאת עם מישהי. טוב לא שיקרתי. אני לא אמרתי כלום. אבל לא נורא! :)
אח"כ הלכתי לשבת עם חבר וותיק שלי לשתות בירה בחיפה בפאב ממש מגניב שהמוזיקה שם נמצאת בווליום שאתה יכול לדבר עם החברים שלידך(!) היה להיט ואפילו לדעתי המלצרית נדלקה עליי- היא היתה נראית ממש בעניין, חבל שלא הצעתי לה לצאת- אבל יהיה צ'אנס אחר. בסוף הערב עשו לי הנחה ענקית( 1/3 בירה אלכסנדר ב17 שקל :O ) והזמינו אותנו לצ'ייסר חינם לכבוד היום הולדת של החבר שלי.
אבל מה שכחתי? ללמוד אז מחר הולך להיות אונס פסיכומטרי אמיתי.
אני מרגיש שאני מתחיל להתאושש מהשוק של להיות לבד. אני מרגיש שאני מצליח לאפוף את עצמי באנשים חיוביים לחיים שלי- ואני שמח על כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
השופן שלא ישן
אז מחר הולך להיות אונס פסיכומטרי אמיתי.