אני נדהם. כל רגע מחדש אני פשוט נדהם, ואני המום ומוצף ברגשות חיוביים.

הכרתי את עינב לפני קצת יותר משלושה שבועות, ומאז היא לא יוצאת לי מהראש. יש לי כל כך הרבה זכרונות מדהימים איתה כבר עכשיו, והדבר המדהים באמת זה שאני מרגיש כאילו אני נועדתי להכיר אותה. הקשר בינינו מרגיש כאילו אנחנו מכירים שנים, והיא מרגישה לי כאילו היא אני בגרסא הנשית, באופן שובה לב, ולא באופן מציק כמובן :)

והשבוע ההוא שהייתי עכשיו בחו"ל - כמעט שנפטרתי מהגעגועים אלייה. ואז הבנתי כמה אני רוצה אותה.

והיא כל הזמן בראש שלי. וזה כל כך כיף.

הערה,מ- 23.4.16. וכל זה כבר לא רלוונטי, היום.

כנראה שאני משדר משהו לא נכון, אם שיר חשבה שאני מעוניין להיכנס איתה למערכת יחסים. יכול להיות שזה החיוך הרחב שלי, או המחמאות הנהדרות שפיזרתי אחרי שהתנשקנו. יכול להיות שדיברתי מוקדם מדי על הסיפור עם החבר הסנוב שלי, יכול להיות שזה  העובדה ששלחתי לה כמה הודעות ולא חיכיתי שהיא תענה על הראשונה. יכול להיות שזה הכול ביחד. אני רק יודע שהיא הרגישה שאני רוצה להכנס למערכת יחסים

ושלא תבינו אותי לא נכון, לא פסלתי אופציה כזו. היא פשוט נרתעה מזה. חבל שזה לא היה קיים. החלפנו כמה סמסים ביום שבת וראיתי לאן זה הולך. אבל לא נורא, זה בהחלט הפסד שלה. העניין הוא שאני יודע שאם הצלחתי לכבוש אותה(ואת כל החבורה שלה, כולן שם היו דלוקות עליי, בקטע פשוט דפוק) אז אני יכול לכבוש גם בנות אחרות. וזה פשוט אחלה.

אתמול בערב כתבתי פוסט "יפה" על החברה הוקדמת שלי. כל כך התרגזתי על מערכת היחסים החדשה שלה, שבעיניי כיוונה אך ורק בשביל שאקנא, שכתבתי משהו שממש לא אופייני לי-מכתב קטן ואישי מלא רעל... אני אישית נגעל לקרוא את זה עכשיו. בכל מקרה, את הפוסט שמרתי כטיוטה, ואני לא חושב שזה ייצא לאור מתישהו... אולי פעם בשביל הנוסטלגיה. אבל זו לא הסיבה שהתיישבתי לכתוב.

אחרי שזיינתי בחורה אתמול בשביל 'לחגוג' את הזוגיות החדשה של האקסית שלי, היום לא יכולתי להשבר והייתי חייב לצאת. יצאנו לספרייה ברמת ישי כמו תמיד שותים בעמידה(שזה דווקא אחלה, אפשר לרקוד פתאום בפאב ולא להרגיש מוזר :) ) ואז אחד מחבריי הציע ללכת לבית המרזח. חבר נוסף שלנו הגיע עם חברים שלו. הוא היה ממש סנוב כלפיי, האמת שלאחרונה הוא נעשה ממש סנוב כלפיי. הבנתי בעצמי למה הוא לא פתוח איתי, מי שמחכה לו בבית המרזח רוצה אותי, והוא רוצה אותה. זו שיר. אחרי שהבחור הסגור והבחור שהגענו איתו לרמת ישי נסעו לבדם לבית המרזח והשאירו אותנו בספרייה (מרחק של 5 ק"מ הליכה), כבר ממש התעצבנתי עליו. עם עד עכשיו הבטחתי לעצמי שלא משנה כמה מקסימה שיר, כמה יפה וכמה היא מתחנחנת כלפיי, אני לא אצא איתה. אחרי שהוא נהייה מגעיל אליי הוא באמת יכול ללכת להזדיין.

הגענו איכשהו, אני ועוד שניים מחבריי שהושארנו מאחור לבית המרזח. ומסתבר שהחבר הנוסף פשוט הלך הביתה. אני מנסה שלא להתקרב לשיר, "ככה אתה רוצה לשרוף את עצמך מול חברים שלך?", הראש שלי אומר לי. אני רוקד עם חבר בפינה בצד המרזח ואז היא קוראת לי. בהתחלה אני חושב שהיא קוראת למישהו אחר ואז אני מבין שאין לי מנוס, אני גם לא יכול לצאת בן זונה.
"למה אתה סנוב היום?" שיר שאלה אותי."

"אני לא סנוב, אני שם עם חבר ואני לא רוצה להשאיר אותו לבד"

"אז שיבוא גם"

ברור שתומר יותר מיישמח להכיר בנות חדשות. התחלנו לרקוד והאמת שבהתחלה ניסיתי לזרום עם בחורה אחרת שהם הביאו, אבל הרגשתי שזה בכלל לא מה שאני רוצה. השנייה היתה חמודה, אבל באמת שהרגשתי משיכה לשיר. באיזשהו שלב לקחתי אותה לצד והתחלנו לדבר. עוד יותר הצידה לקחתי אותה, ויצאנו מהמרזח וישבנו בחוץ. התחלנו לדבר על מיליון דברים ואני מרגיש את המתח המיני אבל אני לא בטוח אם אני יכול לנשק אותה. בחורה אחרת כבר היתה שומרת על קשר עין. אז מה? היא בעצם לא נמשכת אליי? זה מרגיש אבל שכן.

אחרי כמה דקות הטתי את הראש שלה ונישקתי אותה. הרגשתי את השפתיים הרכות והנעימות שלה, ואז היא הטתה את הראש ממני. "אני מצטערת אני כל כך ביישנית". לרגע חשבתי שזה פשוט לא זה. "אני גם ביישן. כבר הרבה זמן שאני רוצה את זה ואני פשוט לא הייתי מסוגל לעשות כלום". עוד נשיקה.

פאק מה עשיתי?!

"אפשר להיות כן איתך לרגע?" *מהנהנת* יש לנו בעיה, ואני חושב שאת יודעת על מה אני מדבר. שיר הבינה אותי מיד. "כן, אני יודעת, אני מנסה להסביר לו שזה לא זה. אבל מה עושים? בוא נחשוב על זה." עוד נשיקה. "אני ממש רוצה להכיר אותך. ואני חושב שכדאי שמחר ניפגש. אבל אני חושב שכרגע יהיה מוטב שלא נספר את זה לחברים שלי, כי הם פשוט ייתלו אותי" 

"אבל למה אנחנו צריכים לתת להם דין וחשבון? למה אנחנו לא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים?" היא שאלה "אנחנו יכולים, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות כאן קצת חכמים. בואי נראה איך דברים מתפתחים".

החברים שלי ייצאו מהמרזח וחשבתי שנתפסתי. אחרי ששיר הלכה הרגשתי שעלו עליי והם שאלו אותי איך היה. הבנתי מה הם רצו לשמוע, אבל במקום זה אמרתי להם שייעצתי לה על הסיפור עם חבר שלה. לשיר היה חבר והם נפרדו בגלל הצבא שלו. אני לא יודע אם הם אכלו את זה, כי הם תחקרו אותי ממש, למזלי ידעתי כבר הרבה עלייה, ככה שיכולתי להמציא סיפור ללא בעיות. 

כשעליתי על האוטו נזכרתי שבכלל לא לקחתי את המספר שלה. שלחתי לה בהודעה, בלי הסבר את המספר שלי. היא ענתה לי "חחחחח אוף מעצבן שזה נגמר ככה". מתוקה. עניתי לה "זה ייתן לנו יותר חשק למחר :)". וכתגובה היא צחקה ושלחה את המספר שלה חזרה.

אני רוצה אותה כל כך, ואחרי הסיפור שהחבר הסנוב הזה עשה לי, כבר הרגשתי פחות לויאליות כלפיו. חוץ מזה, כשהוא מנשנש את האקסית של חבר משותף שלנו זה בסדר אבל כשאני הולך אחרי הלב שלי אני לא בסדר? לפעמים אני רוצה פשוט להגיד לו ללכת להזדיין ,ולפחות הפעם במעשיי, הוא לא יזדיין עם שיר.

אי אפשר שלא להרגיש את הלבד, את הקשה. לא פעם במהלך השבוע האחרון דיברתי איתה ואפילו פעם אחת הגזמתי והצעתי שנחזור. אבל כשהיא אמרה שהיא תחשוב על זה, אמרתי לה שאני לא אחכה. התפכחתי מהר מאוד ונזכרתי שאני לא איתה כי אני לא אוהב אותה. שום דבר לא ישנה את זה. אבל אז התגנב לו רגש קטן של אהבה וערער אותי לגמרי.

אבל אמרת שאתה לא אוהב אותה יותר. האומנם הדבר? האומנם שאתה אוהב אותה עוד? אמר לי קול בראש שלי. זה בכלל לא רלוונטי. הקול השני עונה לו, זהו קול ההיגיון- החלטנו החלטה- החלטנו על הרפתקאה. ההרפתקאה הזו חשובה מכול. ואם האהבה הזו נועדה להיות, גם ההרפתקאה הזו לא תנתק את הקשר הנפשי בינינו. צודק, הקול של ההיגיון. בחור חכם.

אז מירב התקשרה שוב הבוקר והתחילה להגיד לי שהיא לא חשבה על זה עדיין כמו שצריך, אבל היא חושבת שהיא רוצה לצאת ל'דרך משלה' כרגע. לא התאכזבתי, אדרבה ואדרבה, העדפתי ככה. לפחות הפעם הדחייה תהייה הדדית. איזה קטע, גם אני צריך לצאת להרפתקאה. אז החלטנו על ידידים.

אבל עדיין, אי אפשר שלא להרגיש את הלב. הלב לבד. ויותר גרוע, בלעדייה. והשירים ששמענו יחד רק מזכירים אותה יותר.

אז מה עושים?

תספורת חדשה ויפה; מורידים את המשקפיים וחוזרים להסתובב עם עדשות; מתחילים ללמוד לרקוד סלסה(אחרי שנים של רצון, סוף סוף); נפגשים עם חברים מהעבר, לומדים לסלוח ולשכוח לאלו שצריך לעשות כן; מנסים להכיר חברים חדשים.

אני צריך לחזור להתחיל עם בנות. אין מנוס מזה. זה מצחיק שאני אומר אין מנוס כאילו שזה דבר רע. הבעיה  טמונה בעובד שנוצר לי קשר אסוציאטיבי בין הלבד הארור הזה, לבין להתחיל עם בנות. אבל זה היה פעם וחלף, ועכשיו אנחנו בתקופה חדשה. אז אני אזכור איך להינות עם בנות חדשות כדי להשכיח את הכאב הישן.

אני גם צריך לחזור להתאמן, ולהתחיל ללמוד אמונות לחימה כלשהי, ולהשקיע יותר בספרדית. הפסיכומטרי הזה גומר אותי.

אני רק מת כבר לסיים עם הפסיכומטרי הוא ממש קוץ בתחת כרגע- אבל הוא הכרחי.

לסיום אבקש סליחה אם קצת מבולגן, שלא כהרגלי, פשוט אין לי סבלנות אפילו לסדר את הפוסט לפני שאני מפרסם אותו.

לפחות השיר הזה לא מזכיר לי אותה.