לקום בעת הזריחה בבוקר לקרוא קצת ספר ואז ללבוש אימונית ולנעול נעלי ריצה.
לצאת החוצה, לנשום אוויר נקי של אקליפוטיסים, ובלי אזהרה מראש להתחיל לרוץ. לשמור על קצב, לשמור על נשימה, לשמור על גב זקוף, לשמור על כוח רצון. להאיבק ב-20 דקות האלו, ולהוציא את המקסימום מתוך המינימום הזה. לסיים את הריצה בספרינט, כי הרי את האנרגיות האלו אני לא אצטרך עוד דקה בידיוק, אז בוא ננצל אותן עכשיו. לסיים את הריצה עם מעין בחילה של מאמץ, לגרגר מים בפה ולירוק אותם, לגרגר אותם פעם ורק אחר כך לשתות. לעשות מתיחות, לשטוף את הפנים מזיעה, לעשות עוד קצת מתיחות, לנמשום עוד פעם את האוויר של האקליפטוס. להפרד מהחורשה וללכת הביתה לאכול צלחת פירות נהדרת.
כיף לי עם ההרגשה הזו שאני מצליח לפתור את כל הבעיות שצצות, כיף לי להרגיש שאני "סוגר פינה" כל פעם מחדש. נכון, הפסיכומטרי הזה הוא בעיה, אבל מצאתי את זה עניין של תירגול נטו. אפילו האתגר הגדול, למידת המילים, התגמד משמעותית בשבוע שחלף, כאשר יונתן הסביר לי בשנית כיצד משננים מילים נכון דרך הלומדה, והנה פתאום הצלחתי ב-20 דק' לתרגל 450 מילים. והנה היום בע"ה אני הולך להוסיף עוד מסה של 450 ללומדה כדי שאוכל להמשיך להשתפר.
הספר באנגלית נעשה תענוג, אני מקווה שאני אוכל להמשיך לקרוא ככה גם בתקופות שלאחר הפסיכומטרי. אני כבר משתוקק להשתפר עוד ולהוציא ציון טוב בבחינה, כדי שאוכל להגיע אל מחוז חפצי. אני כבר כל כך רוצה להתחיל גם לתרגל את הפוטורידינג, שעיקבתי בשל לימודיי לפסיכומטרי, וגם אני רוצה לחזור ללמוד ספרדית שוב.
השעה 7:30 בבוקר, ואני עוד לא הלכתי לישון. האמת היא שאני בכלל לא מרגיש עייפות. זה מה שקורה כשאין מסגרת אמיתית שתאלץ אותך לשמור על שעות השינה שלך. לפחות רוב הלילה השקעתי בללמוד לפסיכומטרי. מחר נשארו לי כמה דברים קטנים לסיים, ואז בראבק עושים שינונים וקריאה לסירוגין!
אהובה שלי, אני יודע שאת לא קוראת כאן, אבל אני מקווה שיהיה לך שבוע טוב. את הבחורה מספר אחת בכל העולם! תחזיקי מעמד ותצלחי את השבוע הזה בקלות. את חייבת להתמודד עם הכל, את תצליחי, כרגיל, להעפיל על כולם ואפילו עליי.
מצדיק את שמי, אני יושב לי בשעה שכבר ראויה להיקרא "לפנות בוקר" ופותר תרגילים במתמטיקה. חשיבה כמותית ,חשיבה מילולית, אנגלית אלו הדברים שבראש מעייני, ונראה כפי שהחיים לא מעניינים אותי. לא החלומות והשאיפות, שמרוב פסיכומטרי מרגישות כמו גחמות; לא הבורסה בוול-סטריט שכל כך יקרה לליבי; לא חדשות ואקטואליה; לא לימודי הספרדית שלי; לא חיי חברה וגם לא הזוגיות שעמלתי על טיפוחה וחיזוקה במשך שלושה שנים. אפילו ספורט אני כבר לא עושה בשביל אורח החיים- אלא בשל תרומתו לתפוקתי הפסיכומטרית גרידא.
השעה המאוחרת היא מסיבה פשוטה שבשעות הבוקר עדיף לישון, ככה אף אחד לא מפריע לי ללמוד. אבל אם אני מתבונן קצת יותר לעומק, אני מרגיש שלא רק ההטרדות של הסביבה הן שגורמות לי ללמוד בשעות כאלו, אלא גם בגלל שאני פשוט לא נרדם. אתמול שכבתי במיטה 8 שעות ונותרתי עירני, בשלב מסוים פתחתי ספר והתחלתי לקרוא באנגלית.
התקופה הזו כל כך מרגיזה אותי. כל מה שאני עושה זה לכוון לציון שממש לא הולך לשקף את היכולות האמיתיות שלי. וכל זה רק בשביל להתקבל למוסד האקדמאי הנוצץ ביותר בישראל- הטכניון. בכח, זה לא באמת משנה איפה אני אלמד, בראודה, טכניון , בן גוריון או העברית- כולם מקנים אותו תואר, אבל הטכניון זה... איך נאמר את זה? רשת גדולה מאוד של קשרים. בן דוד שלי, לדוגמא, הכיר בטכניון את האנשים הנכונים, והיום הוא מנהל מפעל לייצור שבבים בתיאלנד, בעזרתם. אני מקווה למצוא גם סוגי קשרים שיוכלו לסייע לי, ולכן השאיפה הכל כך גדולה. רבים לאחרונה שואלים אותי "ומה יקרה אם לא אתקבל לטכניון?" אז בגדול אני לא חושב על זה, אבל אם נרצה שנייה כן להשקיע מחשבה, אז זה לא משמעותי- אני אעשה תואר במקום אחר ואמצא דרך אחרת להצליח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
השופן שלא ישן