יש את העננים האלה, שגורמים לי ללכת למקום שלי לשכב על האדמה הרטובה מהגשם האחרון לסגור את הפלא, לסגור את הראש שלי, לסגור את הכל, ולשכב שם.. להסתכל למעלה.
יש את השירים האלה, שגורמים לי לעצור לרגע. לשכוח מכל הבלאגן של כל היום. כל הקולות שמהדהדים, של כל האנשים שדיברו ודיברו, ולא אמרו כלום. והמילים, בשירים האלה, אומרות כל כך הרבה, המוזיקה של השירים האלה שוטפת ועוברת בכל נים שלי, מגיעה לכל תא ונותנת לו קצת לנוח.
יש את השמש הזאתי, שכשקר לי מאוד, ואני הולכת בחוץ היא משחקת איתי היא מחממת לי את הלחיים,ואז לאט לאט מתרכזת באף ואחרי שהוא הפשיר היא משחקת עם האוזניים שלי שבאותם רגעים הופכות לאדומות, היא מקסימה השמש הזאתי, מאירה את השמיים כל כך יפה, כמו ציירת שרואה את השקיעה פעם ראשונה.
יש את האנשים האלה, שהחיוך שלהם עושה לי רעד קטן כזה בכל הגוף, הרעד הכי כיפי בעולם, רעד כזה שמרגישים שיוצאים מהמקלחת כשקר ממש, ואמא הדליקה בחדר את התנור שמחמם ומתכרבלים בשמיכה לידו ורועדים קצת :) כזה רעד. האנשים האלה, הם אנשים טובים, גם אם הם לא תמיד מראים את זה הם אוהבים אותי.
יש את אותי הזאתי, ילדה שהתבגרה קצת לפני הזמן שלה, קצת הרבה ממה שהיא התכוונה, אותי שאוהבת את החברים שלה בכל הלב, שאוהבת את הכדור הכתום הזה, החמוד. אותי שבתוך כל הבלאגן והסחרורים שמסביבה, מצליחה לשבת ולהרגע ולהסתכל על השמים ולהקשיב למוזיקה ולהתחמם מהשמש ולאהוב את האנשים שלה ויותר מהכל לאהוב אותה. מכל הלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
