היפראקטיבים שולטים!

קרה לכם לפעמים שהחיים שלכם נהפכו למין תסריט שרץ לו, ממשיך להתקדם אבל אתם בצורה זו או אחרת לא שם אלא מסתכלים מהצד?

ניסיתם פעם, כשאתם עם החברים הכי טובים שלכם, לשבת בשקט ולהקשיב?

מכירים את ההרגשה, כשהיינו ילדים קטנים, ושיחקנו עם הבובה של הבארבי והיא נשברה והסתכלנו פנימה גילינו שהכל חלול, מלא במתכת וקפיצים קרים?

זה נשמע פסימי, כ"כ פסימי אבל אני החלטתי החלטה. שם במים הקרירים של הכנרת, אל מול אותה שקיעה מדהימה עם הנוף שעוצר את הנשימה מרב יופי.

אני מאמינה בעצמי.

אני לא מפחדת להיות חלשה,
אני לא גאה מדי מכדי להיות חזקה,
אני מסתכלת לתוך הלב שלי,
הכל שם בפנים. כל מה שאני חולמת עליו.

את החלל הזה, את הראש הריק והקריר של אותה בובה,  אני יכולה למלא באושר, בכיף, בשמחה, בצחוק מתגלגל, בשנינות, בקלילות ובהמון שוקולדים.

את הסרט אני יכולה להמשיך ולעצב תוך הקשבה ללב, יש לי את הכלים לזה.

ואת החברים הכי טובים שלי.

אותם אני פשוט אוהבת. פשוט מאוד אוהבת.

" אם יש סיכוי, כן, אחד לאלף
הוא עכשיו בידי
אולי הפעם
רק הפעם
זאת הפעם שלי"

:)) .