לא, לצערכם טרם התפגרתי מאובר דוז של תה ונשיונאל  ג'אוגרפיק (ככה זה כשאת BADASS עם תעודות) אלא חי החברה שכללו בחצי שנה האחרונה ערימות ספרי פסיכומטרי,מילואים ומנשמע אחד איתו שברתי דיסטאנס והוצאתי אותו מהפרינדזון האימתני לדקה וחצי (כלכך מגיע לי פרס נובל על תרומה לזולת על זה, במיוחד אחרי שאבאשלו שאל אותו איך אני במיטה...).

כמובן שרומן הקיץ הסוער שלי עם מנשמע הגיע בתקופת הברוגז ברוגז לעולם שלי עם הממתק תוצרת תימן וכמובןןן שבעת חתימת

הסכמי הפסקת האש שלנו זתומרת ה"עד שאתה לא מתאפס על החיים שלך ומפסיק להתנהג כמו אחרון הדושבאגים בשפלה אני לא רואה אותך" כאשר הוא הגיב"אז אני לא מבין?! את עושה לי דווקא שאנחנו לא נכנסים עכשיוו לקטנה בשירותים?!" המשכתי לנסות לחנך אותו והוא המשיך בקו של מינימום ליאו דיקפריו תוצרת צנעה עד ששנינו נשברנו ואנחנו חיים באושר ועושר עד עצם הזיון הזה 
(או עד הפעם הבאה שאני אתהפך על האמאמשלו תלוי מה יגיע קודם כי בסופו של דבר אין לדעת מה צופן העתיד ביחסי השקל תשעים שלנו)

למרות הסכם השלום שנתחם בנינו התיישבתי לו על המיטה באחד מימי השבת שלנו, לגופי רק חולצת סוף טירונות 02 "כי קשה יש רק בלחם וגם ממנו יש לנו  פטור" ובפרצוף קודר סיפרתי לו שאני עוברת  לבוהן הנוצצת של ישראל - אילת רבתי . הוא כמובן שיחק אותה אדיש, אני שיחקתי אותה נהנת מהדברים המוזרים שהוא עושה עם הפה שלו וכולנו היינו מרוצים.

אז כן, במקום ללכת למועדפת אעלה מחבקת אדמה במושב "נבטי יושרה" סמוך לצומת אמו בצפון ו20 דקות מכל ציוויליזציה המוכרת לאדם החלטתי לארוז פעמיי לאילת. למה? כי חוכמת רחוב חשובה פי כמה מערכיי אהבת המולדת וגם כי ערביי השירה בפלאקה סניף אילת מעוררי השראה.

אז משלושת החודשים בהם אני גרה כאן הספקתי לחסוך מזומנים לנסיעה לנתב"ג בדרך לדרום אמריקה ובעיקר כפי שציינתי, להעשיר את חוכמת הרחוב שלי על ידי אסופת אנשים הכוללת - סודני,גרושה +2 והאקס מורות חיילות שגרות איתי ולימדו אותי את רזי הסנדלים עם גרביים -כי אני הכי פצצה כשנוח לי (וכשאני חובקת ערמת פחמימות ריקות כמובן). 

בין התובנות הרבות שחוויתי בעיר הזאת מעבר לעובדה שזנות היא מקצוע המכבד את בעליו ואף התחלתי לברר בביטוח לאומי האם זה מוכר כמועדפת כי נכון להרגע מזיינים אותי ואני מקבלת על זה רק 26 לשעה (ותודה לחוק הקיבוצי שהיבאני עד הלום)  ומעבר לעובדה שלא מתים מלב שבור אלא מטנפים לי את הניו פיד עם תובנות עליו.היא שאילת היא ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, האפשרויות כה רבות ומגוונות - אתה יכול למלצר בחדר אוכל ,ובלובי ולהפוך לטייקון במוזס כי זה כסף כמו בזנות.

והאורח הישראלי?

הו,האורח הישראלי. כמעט כמו באירופה, כה אלגנטי וסבלני.

במיוחד כשהוא יורד לקבלה עם חלוק שדפק ממלון אחר וכרס שעירה שמציצה בשובבות וצווח עלייך את חייו כי איך אפשר לא להרים את הקבלה בצעקות על כך שמנהל המלון לא פינק אותו בפוט מסאג' על חשבון הבעלבית -זה חובה!.

למי מכם שתהה , כן אני עדיין לבד. התמרמרתי שאני אמות לבד בסילבסטר, התמרמרתי שאני אמות לבד במגה דאבל דייט של חברים (או לחילופין אשכב עם הממתק התורן עד יום מותי)והתמרמרתי על כך שאמות לבד כשראתי את הסלבית של תעשיית הזנות באילת יוצאת מהמלון שבו אני עובדת בשופוני שלה עם 500 דולר בחזייה. אז ארזתי את עצמי ונסעתי לווזי ידידי האמיץ שעבר לערבה ומומחה בתחומו למלגזנות וקטיף פלפלים (ע"ע מרים מלא)  בשביל משכורת מעל המינימום ואספקת פלפלים לשנתיים (פייר אינף). בנתיים מעבר ללרדת בתחנה באמצע שום מקום (מהסוג שאת רואה בדרך לאילת ושואלת את עצמך "מי קיביניט יורד כאן")  הספקתי לישון ולהתחרדן מול קים קרדישיאן במסכת אצות חוף שרתון.

ועל כך נאמר,

רותם,

דווקא שרים יפה החבר'ה של הפלאקה האילתית.