מחשבות

בשבועות האחרונים נשמעים הדים , קולות וביקורות על התנהלות הלוחמה במבצע "עופרת יצוקה" , על כי מאזני הכוחות אינם זהים ובשל כך המלחמה מתנהלת באופן לא מידתי , לא מוסרי ויש אף שהרחיקו לכת באמרותיהם וטענו כי ניתן אף להגדירה כלוחמה אשר מבצעת פשעי מלחמה. 

הפגנות רבות התקיימו ברחבי העולם ע"י אזרחים החיים במדינות רחוקות בהם שורר שקט ורוגע שהרי אינם יודעים מהן מלחמות.

רבים מגנים אותנו על ההרג ההמוני המתבצע מדי יום , על ההרס הרב  ועל המספר העצום של הפצועים הנראים על גבי המרקע מדי ערב ובשל כך צובטים את לבם של הצופים.

אין ספק כי צפייה בילד אשר איבד את הראייה או באם אשר איבדה את בנה מעלים תחושות רחם אמפטיה והזדהות בכל אדם אשר מכהן בו ולו במעט רגש של אנושיות.

אך יחד עם זאת נראה לי כי ההשוואה בין המילה מוסר ומלחמה הינה כשל ההשוואה בין אהבה לשנאה , מילים הרחוקות זו מזו מרחק אלפי שנות אור וגם באם נרצה מאד לעולם לא תוכלנה לחבור.

באם נבקש להגדיר את המילה מוסר נראה כי הנ"ל הינה "סוג של מודעות אנושית שמטרתה להקנות כלים להתנהגות האדם בכל תחומי החיים בחברה".

לעומתה המילה מלחמה מוגדרת "כמאבק מזוין בין עמים, מדינות וזאת בכדי להכניע אויב כלשהו ולהכריחו לקבל את דרישותיו של זה שהצליח לנצח אותו".

מכאן כי התנהגות מוסרית מתקיימת במקום בו מתנהל דו שיח ערכי של שני גורמים המגיעים מתוך תפיסת עולם זהה בה עליהם לנהוג ע"פ אותם כללים שהנחילה החברה ולשמרם בכל הרבדים החברתיים.

אם כן נשאלת השאלה כיצד ניתן לשמור על כלים חברתיים בנקודת זמן בה הינך מותקף ע"י אילו שאינם שומרים עליהם או אף מכירים בכלל כלשהו ? האם גם אז במצב בו נשקפת סכנה לחייך עלייך לשמור על כללים שהנחילה החברה ?

באם נפליג בשעון הזמן שנים אחורה נמצא כי כבר בשנת 1864 ב"ועידת ג'נבה" הראשונה התכנסו המדינות האירופאיות בכדי לקבוע ולחוקק חוקים לזמן מלחמה באם תפרוץ , בשנת 1919 בועידת השלום בפאריס נוסחו הסכמים גלובליים בין המדינות וחבר העמים ובשנת 1949 נחתמה אמנת  "ג'נבה הרביעית" המאגדת את הטיפול באזרחים בזמן מלחמה ואשר נחתמה גם ע"י מדינת ישראל , אף ע"פ שלא נקלטה בחוקי המדינה מחויבת היא במישור הבינלאומי והפרותיה מובאות בפני בית הדין הבינלאומי בהאג.

אם כן , חוזרת ונשאלת השאלה האם במצב  בו אזרחים חפים מפשע מותקפים ע"י ארגון טרור המבקש להפר את חיי שלוותם ולהמירם בחיי פחד ואימה כשמטרתו הסופית הינה  הרג מסיבי של חיי אדם , האם גם אז יש מקום לחשיבה מוסרית?

באם נתבונן על ההיסטוריה של מדינתנו הקטנה , על המלחמות והזוועות שפקדו אותנו ברבות השנים נמצא כי כל שביקשנו מאז קום המדינה ועד היום היה לחיות בשקט בשלווה ובשלום.

במהלך השנים ועם ראשי ממשלה שונים ניסינו תמיד ללכת קודם כל בדרכי דיפלומטיה  והסדר מדיני ולהימנע ככל האפשר מתגובה שתוביל להרס ופגע כתוצאה מכוח צבאי.

ואולם נראה לי כי רבים שכחו את מדיניות האיפוק וההבלגה שהפגינה מדינת ישראל לאורך תקופה מאד ארוכה, שמונה שנים נמצאים אזרחים תמימים תחת ירי קסאמים המתבצע באופן כמעט יומיומי וללא הפסקה. 

אז נכון שהרס בית מתגמד אל מול ילד תמים שנפצע  בשל העובדה ששימש מגן אנושי לאילו שלא ידעו וידעו אנושיות מהי ואף לא חמלה , אך בל נשכח כי בקרב אזרחינו נהרגו לא מעטים ונראה כי  שכחנו את כל אילו שנשארו בחיים אך חייהם הפכו לחיי בהלה ואי שקט שכן כנפגעי חרדה פוקדות את עיניהם רק זוועה וסיוטים. ומה עם כל אותם פיגועי תופת שאירעו במשך שנים וגבו מאיתנו קורבות אין ספור ואנשים קטועי ידיים ורגליים שהצליחו לשרוד ונשארו בחיים.

מכאן כי לפני אותן ביקורות והפגנות של אילו שלא ידעו מימם פחד ובהלה , לא ניתן לשפוט רק למראה אותן תמונות אשר יוצאות ממחנות הפליטים ומשודרות ימים ולילות ברחבי העולם

ואכן נראות זוועה.

גולדה מאיר טענה לא אחת כי :"אנו מסוגלים לסלוח לערבים על הרג ילדינו אך אין אנו מסוגלים לסלוח להם על שהם מכריחים אותנו להרוג את ילדיהם  ,יהיה לנו שלום איתם רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו."

מכאן כי  לכולנו קיימת הפררוגטיבה לחיי שקט ושלווה  ואל לנו לשכוח כי לא אנו אילו שפתחנו בחזית המלחמה , לא ביקשנו לגרום להרס או להרג של חפים מפשע , או כפי שהינם מוגדרים "בלתי מעורבים" באותה לחימה ובוודאי לא של ילדים תמימים שנקלעו על לא אבל בכפם לאותו מצב אימה.

ומכאן כי מדוע לא נשלחות ביקורות אל עבר אילו שחוץ משימוש בטילים ותותחים אוחזים הם בבשר אדם כמגן אנושי כאילו היו אלה מגני ברזל  , מעין כסות הגנה המאפשרת להם להמשך פעולתם ולכל אותו הרג רב המתבצע בשל מחבואם.

האם ירי כוחותינו אל עבר ביה"ס  או מסגד המשמשים כאוגדת חימוש , כמקלט מסתור של לוחמי גרילה וכמיקום אסטרטגי לירי בלתי פוסק אל עבר אזרחים , האם גם אז עיננו עיוורות מלראות כי ניתן לראות את פעולתנו כחלק אינהרנטי של הגנה עצמית על התושבים ?

מדוע לא מטילים את המושג "פשעי מלחמה" ומעמידים לדין את אילו אשר מבצעים פשעים אילו יום ביומו שעה בשעה , על אותם "נציגי חמאס" אשר ע"פ טענתם פועלים הם לטובת אזרחיהם , לטובת עמם , היכן מסתמנת טובת העם , בהסתתרות שלהם בתוכם ?

בגמרא במסכת ברכות מופיע המשפט : "הקם להורגך השכם להורגו" ונראה כי עוד בימי קדם קיבלה הגנה עצמית לגיטימציה גם להרג.

יחד עם זאת ברבות השנים המודרניזציה , הקדמה והשינוי התפיסתי הנחילו בבני האדם את הגישה הסלחנית , הסובלנית ויכולת האיפוק גם  במחיר בו אתה הוא הנפגע , מעין מדיניות פציפיסטית בה גם אם סוטרים לך הגש את הלחי השנייה.

אך האם גם לגבול האיפוק קיים סוף כלשהו ? , האין שמונה שנות איפוק מספיקות ? או אולי עלינו להגיע למצב בו כל הארץ תמצא תחת אש ואזרחים נוספים יהרגו בכדי שזכות התגובה שלנו תחשב לגיטימית? נראה לי כי התשובה על כך הינה די ברורה ומאחר ואנו נמצאים בסיומה של המלחמה ,בהכרזה על הפסקת אש חד צדדית אשר שנויה במחלוקת שכן לאחדים נראית מובנת ולאחרים כמוטעית ושגויה אבקש לסיים במילותיו של אברהם לינקולן בנאומו המפורסם בגטיסבורג :"אנו מתחייבים כי המתים לא הקריבו חייהם לשווא , ושאומה זו תיוולד לחופש מחדש ".

רותי דניס בעלת תואר ראשון ושני במשפטים