הסיפור עם הסוף המפתיע

 סימנתי את האות S על המדרכה ברחוב עם המקל שמצאתי, התעקשתי להשאיר את המקל שלי בתיק, כמו שומרת סוד אפל, או אם לדייק בפשטות – מתוך בושה.

מעניין איך אני נראית בעיני עוברי האורח, בטח משונה. הרהרתי לעצמי. קשה להשלים עם העובדה שאני משונה, עוף זר.  כעבור זמן קצר הגעתי לספריה, ידעתי זאת כשהרגשתי את דלת הזכוכית העבה המובילה למבנה ספריה שממולי. מיששתי את ידית הברזל ואת החור המשונן להכנסת המפתח. דחפתי את הדלת הכבדה ונכנסתי. רוח קרירה נשבה מן המזגן.

הרחתי את הריח המיוחד שמריחים רק בספריה כשמתאמצים במיוחד לא להריח את ריח עשן הסיגריה של נורית הספרנית, ריח של ספרים. ריח שעוטף אותי בהרגשה מיוחדת, של דפים מצהיבים או הרפתקאות שאסחף לתוכן בעת הקריאה. רק חבל שכמה שאני אוהבת ספרים, את רוב הספרים בספריה לא אקרא מעולם.

ההשאלה עברה חלק, באופן הרבה יותר נוח משציפיתי. מצאתי במהרה את "הפינה שלי בספריה" או ליתר דיוק – האיזור בו יש ספרים שאני יכולה לקרוא. מצאתי ספרים, נגשתי לדלפק ההשאלה, זכרתי לדלג על הקרש הרופף ליד היציאה ויצאתי החוצה בתחושת הקלה, זהו, מבצע העצמאות שהצבתי לי נגמר והצלחתי. לא ידעתי נפשי מרוב אושר וגאווה, לא ידעתי גם שאת החלק הקשה עוד לא עברתי.

"שלום" שמעתי קול עבה וזר קורא לי מאחורי, "שלום" אמרתי בשקט וקרירות מרוחקת והמשכתי ללכת, מתעלמת, אל כיוון היציאה, אך לא הספקתי ללכת הרבה. לא אהבתי אנשים שאיני מכירה, פחדתי מזרים פחד בלתי נשלט. קיוויתי שהאיש הבין שאיני רוצה לשוחח איתו אך לא, הוא התקרב אלי בצעדים רחבים וקצובים, לא כמו הצעדים של אמא. "אני השומר החדש" אמר, קורטוב של גאווה בקולו. לא עצרתי את פסיעותיי אך חייכתי חיוך מאולץ, מתאפקת. הוא כחכח בגרונו ושאל: "האין זה יום מקסים?" שמעתי את רגליו מתופפות בעצבנות על  רצפת השיש. "האם אני יכול לראות את ספרייך?"  פלט. כמעט ובכיתי מייאוש, השומר פשוט לא קלט את הרמז. אדוני, הנח לי אמרתי בליבי. משכתי לחזי את ספריי, ממילא הוא לא יבין את הכתוב בהם, חשבתי ברוגז בעודי מעווה את פניי ברוגז. אך בכול אופן, נזפתי בעצמי, זהו יומו הראשון לעבודה. הושטתי לו אחד מספרי. הוא דפדף בו ואז סגר אותו בטפיחה קטנה, בעודו שורק שריקה נמוכה בהתפעלות. "לא תיארתי לעצמי שילדים כמוך קוראים ספרים כאלו" אמר לי בהפתעה. לקחתי את הספר מידיו השמנוניות בעדינות החלטית. הרגשתי מתחרטת על כך שאמא לא הצטרפה אלי לספריה כרגיל - כך היא היתה מדברת עם השומר במקומי. אני לא טובה במיוחד בתיקשור עם אנשים.

נראה היה שהאיש לא עומד לתת לי ללכת, "... אז," נשמעה מעט מבוכה בקולו, "ראית איך הגנן גזם את העצים?" ומבלי לחכות לתשובה אמר "העץ הימני נראה לי כמו אריה שעומד לתקוף או איילה שמקפצת, וההוא שם משמאל נראה כמו אשה המחבקת ילד קטן.". חייכתי חיוך קטנטן, "אתה רואה דברים כל כך מיוחדים ומדהימים" ציינתי בפחות אדישות ממקודם. "את לא רואה בעצים צורות או דברים יפים?" שתקתי מעט, מתלבטת ואז פלטתי בנחישות, מבלי רחמים עצמיים, בפחות קרירות ממקודם אך במעט כעס על כך שלא הבין את זה קודם: "אני לא רואה דברים יפים ומיוחדים, אפילו לא סתם דברים - אני עיוורת".

¨     אוהו... אז הוא שתק.