אצלי בעולם

הכל בוער, שרוף

משהוא הצית בי אש איומה, כזאת שכואב להסתכל עליה, כזאת שבולעת אותי לתוכה.

אני כמעט ונכנע לגעגוע, לשנאה, לאהבה המטורפת שיש לי כלפיה.

אני כמעט ונכנע, ומתקשר

רוצה לצעוק את הכלום האדיר הזה שמפוצץ אותי.

אני כמעט משקר לעצמי שבאמת אכפת לך.

ושיש למה לחכות

וש"אני תמיד משיג מה שאני רוצה, תמיד" עדין משפט תקף אצלי.

זה משפיל כמה שזה פתטי העינוי העצמי הזה בין החוסר ודעות שבראש שלי לבין האמת הכואבת של המציאות.

זה אפילו מפחיד אותי לפעמים.

ואולי מה שהצית בי אש איומה הוא הגשם הזה שמפיל עלי דיונות של בדידות וקובר אותי תחתיהן.

פצוע כמו נלמה שדרכו עליה רק קצת, בקצה.

מנסה לגרור את עצמי לאן שהו, לא משנה לאן, רק שזה יהיה לא פה.

כי פה, איפה שאני נמצא היום, לא טוב לי

אבל הינה הבגרות שבי מתפרצת...

אני סתם ריגשי, אני סתם צומי, ואם אני חושב שקשה לי

אז יש לי חדשות בשביל עצמי: קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים.

יכול להיות שבסופו של דבר זה באמת לגיטימי להרגיש בודד?

יכול להיות שזה באמת "בסדר" להיות מדוכא, ועוד מאהבה?

יכול להיות שאם אני מדוכא מאהבה זה אומר שאין לי חיים?

אני כבר לא יודע מה נכון להיות.

ואולי אני צריך להיות אופטימי ושקט(למרות שאני לא באמת יכול).

והלוואי שהיו לי תשובות, הלוואי.

טיפה של אור - אביתר בנאי

ילדים ישנים באוהל בסלון
על זה אני חולם, על זה אני חולם.
זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא
זה, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.
עכשיו מגרד, מחר אולי כבר לא
מחר אולי כבר לא, מחר אולי כבר לא.

ירח בים יעזור,
לסלק את החושך עם טיפה של אור.
לעצור זה בסוף,
עכשיו ההתחלה.

הכל נכון, אני מודה באשמה
אני מודה באשמה, אני מודה באשמה.
הבדידות, הזימה, כשלון, הצלחה
פחדים וקנאה, שיכחה.
את מי אתה אוהב?
את מי אתה אוהב, את מי אתה אוהב?

ירח בים יעזור,
לסלק את החושך עם טיפה של אור.
לעצור זה בסוף
עכשיו ההתחלה.

עכשיו... אלך לישון, סוף סוף.