אצלי בעולם

הכל בוער, שרוף

משהוא הצית בי אש איומה, כזאת שכואב להסתכל עליה, כזאת שבולעת אותי לתוכה.

אני כמעט ונכנע לגעגוע, לשנאה, לאהבה המטורפת שיש לי כלפיה.

אני כמעט ונכנע, ומתקשר

רוצה לצעוק את הכלום האדיר הזה שמפוצץ אותי.

אני כמעט משקר לעצמי שבאמת אכפת לך.

ושיש למה לחכות

וש"אני תמיד משיג מה שאני רוצה, תמיד" עדין משפט תקף אצלי.

זה משפיל כמה שזה פתטי העינוי העצמי הזה בין החוסר ודעות שבראש שלי לבין האמת הכואבת של המציאות.

זה אפילו מפחיד אותי לפעמים.

ואולי מה שהצית בי אש איומה הוא הגשם הזה שמפיל עלי דיונות של בדידות וקובר אותי תחתיהן.

פצוע כמו נלמה שדרכו עליה רק קצת, בקצה.

מנסה לגרור את עצמי לאן שהו, לא משנה לאן, רק שזה יהיה לא פה.

כי פה, איפה שאני נמצא היום, לא טוב לי

אבל הינה הבגרות שבי מתפרצת...

אני סתם ריגשי, אני סתם צומי, ואם אני חושב שקשה לי

אז יש לי חדשות בשביל עצמי: קשה יש רק בלחם, וגם אותו אוכלים.

יכול להיות שבסופו של דבר זה באמת לגיטימי להרגיש בודד?

יכול להיות שזה באמת "בסדר" להיות מדוכא, ועוד מאהבה?

יכול להיות שאם אני מדוכא מאהבה זה אומר שאין לי חיים?

אני כבר לא יודע מה נכון להיות.

ואולי אני צריך להיות אופטימי ושקט(למרות שאני לא באמת יכול).

והלוואי שהיו לי תשובות, הלוואי.

טיפה של אור - אביתר בנאי

ילדים ישנים באוהל בסלון
על זה אני חולם, על זה אני חולם.
זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא
זה, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא, זה יבוא.
עכשיו מגרד, מחר אולי כבר לא
מחר אולי כבר לא, מחר אולי כבר לא.

ירח בים יעזור,
לסלק את החושך עם טיפה של אור.
לעצור זה בסוף,
עכשיו ההתחלה.

הכל נכון, אני מודה באשמה
אני מודה באשמה, אני מודה באשמה.
הבדידות, הזימה, כשלון, הצלחה
פחדים וקנאה, שיכחה.
את מי אתה אוהב?
את מי אתה אוהב, את מי אתה אוהב?

ירח בים יעזור,
לסלק את החושך עם טיפה של אור.
לעצור זה בסוף
עכשיו ההתחלה.

עכשיו... אלך לישון, סוף סוף.

זה הכלום הכי ממלא מזה זמן רב.

כבד לי, ואני רוצה לישון, הרבה לישון.

אבל דוקא זאת בדיוק הנקודה שאני צריך להתעלות על עצמי.

להיות קצת בוגר יותר ולקחת עוד נשימה.

לא, זאת לא הדחקה

זאת התמודדות בוגרת לשם שינוי.

את כאן בסביבה, וכמו תמיד את דואגת שישמעו כשאת מתקרבת.

אז זה טיפה לא שלם, השלום הזה בנינו.

וזה טיפה צורם, השקט הזה בנינו.

אבל זה רק עוד טיפה מבין ים הטיפות שיורדות פה בזמן האחרון בלי סוף, בלי סוף.

ואם כבר אז כבר..

הגשם הזה.. קר ורטוב מתמיד

הוא מפיל עלי תחושת בדידות צורבת

כזאת שהסימני היכר שלה הם עיניים אדומות וכאב ראש.

נו זאת שאתה מפחד להיתקל בה.

ועם כל הפחד, אתה בסוף מוצא את עצמך מולה.

כי בסופו של דבר, האיבוד שליטה

מגיע משום מקום, בלי שום הזמנה.

מגיע בלי שליטה.

הרבה מילים לבנאדם שמרגיש ריק.

יום טוב.

מהצד שלה, לא חוסר לה דבר.. מאושרת

מהצב שלו, הוא רוצה אותה איתו.. מאמין

מהצד שלה, היא שלמה.. לפחות רוצה להאמין שכך

מהצד שלו, היא לקחה לו את הלב.. שומרת אצלה למקרים שתרגיש קצת בודדה.

מהכיון שאני מסתכל, וקורא.. אני מבין, אבל לא רוצה לקלוט

חוץ מהסיפוק שאני נותן לה, היא לא צריכה ממני דבר

בנאדם אחר היא רוצה לידה, והוא לא אני.

וכמה שניסיתי וכמה שרציתי לא השגתי מה שרציתי באמת.

נו, אז הרגשתי אותה, כמעט הכי קרוב שאפשר.

ואני בשבילה, עוד אחד שישן איתה, מחבק, עוטף ומנסה להרגיש עוד קצת.

והיא מרגישה אותי, מחבק אותה, ונרדמת.. מדמיינת שאני משהוא אחר.

זה לא יאומן, איך האמנתי שאת קרובה כ"כ להבנה, שאני טוב לך, ושאת כן מרגישה הרבה יותר ממה שנדמה לך.

זה לא יאומן, שעכשיו אני כותב כמה שאת לא שלי, וכמה שנתתי לך הכל, ולקחת בלי למצמץ ולא החזרת כלום.

ונשארתי ריק מתוכן, נשארתי לבד.

הייתי רוצה להיות טייס, שלא מפחד מהאופק

שלא מפחד מהאי ודאות שיש בערפל הזה שמשדר כ"כ הרבה כוח ועוצמה.

הייתי רוצה להיות לא כמו עכשיו -

מפחד מהאתמול שלי, ומהעתיד שלנו

מפחד מהאי ודאות שאת משאירה אותי בה תמיד.

עצרתי, כי תכננתי שלא תוזכרי בקטע הזה.

והינה את יצאת דרך אצבעותי אל המסך, ואין לי שום דרך למנוע את זה.

הייתי רוצה להיות טייס, שלא מפחד שהראש שלו יהיה בעננים

הייתי רוצה להיות בנאדם שלא מפחד מהערפל שלך, ושלא מפחד מהיכולת הבאמת מאוד מפחידה שלך להעיף את הראש שלי לעננים.

יש בי רצון להתעלל בליבך הסדוק.

יש בי רצון לחבר את ליבי השבור עם מסמרים.

אבל יש בי רצון אחד שהוא גדול מכולם ואף נוגד את כולם.

רצון עז לחיות איתך את חיי, בהרמוניה, ובאהבה גדולה

ובשורה התחתונה..

אני לא מפסיק לקוות אף פעם