אצלי בעולם

"ילדים אבודים חתונה לבנה.."

אני לא מצליח להניח את האצבע על הרצון הגדול מכולם.

יש הרי כ"כ הרבה רצונות, מצד אחד הייתי רוצה לצמצם אותם

ומצד שני, זה נראה לי כ"כ לגיטימי, כ"כ אנושי..

הרצון הזה לאכול את כל העולם בביס אחד, לתפוס הכל ביחד.

לשאוב דברים אלי בכל נשימה שלי.

"אין לחזור
לאחור
"קח תחתום בפינה"..."
 בכל המישורים אני יודע שעם הזמן דברים יסתדרו.

רק במישור אחד אני תמיד נתקע.

וזאת תמיד אהבה וזוגיות.

זאת שעשתה לי את המוות חזרה מחו"ל, מראה הרבה חיבה.

ועכשיו אחרת שאני באמת חושב שיכול להיות משהו..

רחוקה מידי.

אבסורד, שאין אפילו במה להתלבט פה.

אין במה לבחור כאן.. שני האפשרויות פסולות מהיסוד.

זה כבר לא משנה עכשיו.

חזרתי לאותו בר על אלנבי בתקווה לפגוש אותה שוב.

והיא לא הייתה..

וחזרתי גם שבוע בדיוק אחרי כי חשבתי שאולי זה היום הקבוע שלה שם.

ודיברתי עם בעל המקום והוא לא הבין איזו מין בחורה קסומה אני מנסה לתאר לו.

ונשברתי, ורוקנתי כוסות של בירה מהחבית.

עד שיכולתי לראות אותה יושבת מולי, וצוחקת, מתגלגלת מצחוק.

שיכורה מידי בשביל לזכור ממה היא התחילה לבכות מצחוק.

והיה לי מספיק כוח כדי לגרור אותה איתי לשירותים.

וכשהכל נגמר שם הייתי מספיק צלול

מספיק צלול כדי להיווכח שזו משהיא אחרת.

וחזרתי הביתה וראיתי כדורגל

אני שונא את המשחק ולא באמת צפיתי..

רק בהיתי לי מעט, ונרדמתי על הדשא בהצטדיון

כששקעתי לי בתוך הכורסה.

בכל זאת בחרתי לא לשנות את הכותרת הלא קשורה הזאת..

כמו בסרט ישן, לא ישן מידי.

הוא מאוהב בילדה ההיא מהכתה השניה בתיכון

והוא לא שוכח אותה כשהוא מתגייס, והיא מסתבר.. לא שוכחת אותו.

ואז היא טסה לניו יורק, מצליחה שם, מקימה משפחה.

הוא שומע על זה, וטס אחריה.

הוא מוצא אותה, היא מבינה שהוא זה שהיא רוצה.

והם חיים באושר ועושר.

ממ.. זה תמיד משאיר טעם מתוק, לא?

אז זהו שעכשיו ממש לא.

אני לא מוצא את המקום שלי במציאות הזאת.

לא נוח לי עם העובדות.

לא נוח לי שאף אחת מכן לא לידי.

אני מרגיש רופף, לא יציב.

אני מחפש לי איזה סרט לחיות בו

ואני עדין מרגיש שזה לא נכון.

איפה הייתי כשהאיש ההוא חילק אהבה?

אולי זה היה היום ההוא שישנתי ממש טוב, עד ממש מאוחר.

זה בטח היה אז..

אחרת לא הייתי מפספס את האיש ההוא שחילק פרפרים בשביל הבטן

וניצוץ לעניינים.

יש שמועות שהאיש ההוא חילק גם רעד, לרגישים שבנינו.

כשהתעוררתי, היה כבר חושך בחוץ

והאיש ההוא ארז את חפציו והחל ללכת.

רצתי אחריו עד שעצר לאוטובוס.

כששאלתי אם נשאר לו משהו בשבילי,

הוא עיקם פרצוף והחל לחפש בכיסים.

והוציא מהכיס השמאלי במעיל פיסת רעד.

לקחתי אותה ואמרתי תודה רבה.

אז זה היה הרבה בשבילי, הרעד הזה..

אבל היום.

כשאני קם בבוקר לצחצח שיניים המברשת רועדת לי בידיים.

וככה גם כשאני שותה מים.

והסיגריה מאפרת את עצמה בגלל אותו רעד ארור.

אם משהוא רוצה להחליף איתי את הרעד בעד פרפרים או ניצוץ אני אשמח לעשות עסקים.

לילה טוב

דון קישוט - אריק איינשטיין

תשים את השיריון בתוך תיבה
כבר לא מתים יותר מאהבה
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל הגיבורים הלכו אל הצבא
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל הגיבורים הלכו אל הצבא

דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט

תשתול כמה חבצלות בגן
ותשלם את המיסים בזמן
המלך מת ועל כתרו נפל
וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל
המלך מת ועל כתרו נפל
וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל

דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט

סנשו פנשו לדרכו הלך
וכל הגיבורים קנו אקדח
תהיה רגיל ואל תהיה גיבור
כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור
תהיה רגיל ואל תהיה גיבור
כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור

דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט

אריק איינשטיין אומר.. "עזוב אותך דון קישוט, עזוב אותך שטויות.."

אריק צדק

אני הולך לנוח..

נסעתי ליומולדת של חבר, ובכלל.. נסעתי כדי לראות אותך לפני שאת טסה.

אני זוכר את הלחץ שלי "אחי, מתי אנחנו זזים מפה" כ"כ רציתי כבר ללכת לכיוונה.

ואני זוכר גם החוסר אונים, אחרי שכבר פגשנו אותך, ולא היינו מספיק לבד כדי להפרד כמו שצריך.

אני זוכר גם את הנסיעה על האופניים חזרה אליך:

טוב ליווינו אותה עד הבית ועכשיו היא נפרדת מכולם, באותו טון ובאותו יחס לכל אחד..

למרות שאני חושב שאותי היא חיבקה קצת יותר ברגש.. בכל מקרה.

התחלנו ללכת משם, הרגשתי בסדר, טיפה אבל רק טיפה מאוכזב.

הגיע טלפון, היא צילצלה לחבר שעמד לידי ואמרה לו שהיא רוצה להביא לנו את הסיגריות שנשארו.

אז הוא אמר לה שעבוד כי אנחנו כר רחוקים, ישר צעקתי לו שיגיד לה שאני בא לקחת את הסיגריות על האופניים.

נסעתי, נסעתי מהר, והתרגשתי..

ראיתי אותה, היא יצאה מתוך החושך ליד הבית.

היא התקרבה, ואז אמרתי את מה שרציתי להגיד.

"קודם אמרת לי שההופעה האחרונה נשמעה לך ממש בשבילך ושחבל שלא היית שם..

אז תני לי לתקן אותך קצת, את ההופעה הזאת הקדשתי בשבילך, את כל כולה."

ראיתי את הדמעות בעיניים שלך, את המבט הלא ברור בכלל.

הוצאת לי את שתי הסיגריות שמגיעות לי תוך כדי צחוק, כי לא הצלחת כמעט להוציא אותן.

אחת שמתי בפה, ואת הדלקת לי אותה.

הסתכלנו אחד על השני עוד כמה דקות.. ואז

התקרבתי ונשקתי לך על הלחי וקצת על הפה "תעשי חיים.." אמרתי לה

ואז נסעתי משם

עם חיוך.