פוקר פייס

שניהם יושבים איפושהו בסוף העולם, מכונית טויוטה ישנה ואפורה שמשתלבת לא רע עם השמיים. היא תמיד אמרה לו שהם צריכים להתקדם עם האוטו, במיוחד עכשיו כשהילדים שלהם כבר מספיק גדולים כדי שהם יוכלו להרשות לעצמם. הוא אף פעם לא התלהב מהרעיון, אבל באמת התחשק לו לפעמים לעבור לאיזו מכונית ספורט. משהו יקר. הוא יוכל להרשות לעצמו, במיוחד עכשיו כשהילדים כבר גדולים, נכון? נו, כמובן. ככה זה כשאתה מבוגר וראית הרבה בחיים שלך - באיזשהו שלב אתה כבר מפסיק לייחס יותר מדי חשיבות למחיר. אתה נופל הרבה וקם הרבה בחיים האלה שלך.

   הם יושבים במכונית ומחכים שהגשם ייפסק. בגיל חמישים אתה כבר נזהר מהמים, במיוחד כשהם באים עם רוח חזקה. זה גורם לשרירים שלך לחרוק ולגב שלך לכאוב, משהו שמסתכם בדרך כלל בשבוע במיטה עם תה וגליל שלם של אספירין עשרים מיליגרם. המנוע חצי כבוי, והמצבר, שהולך ומתרוקן לאיטו במרוצת השנים, מספק עכשיו חשמל למגבים שמנסים לנגב את הגשם מהשמשות. כמה רסיסים קטנים של ברד מכים בזגוגית הדקה, השרוטה, והיא נאנחת כשהיא מביטה במגבים. הם נעצמים ונפקחים. כמו עיניים, היא חושבת. ואז היא מבינה שיש בה דחף חזק לבכות, והיא בולעת אותו, מעבירה אותו כמו גוש כבד בתוך הגרון שבסופו של דבר חומק ונעלם.

   הוא כמעט נרדם כשהוא רואה משהו זז במראה הצדדית שלו. הוא זה שיושב מול ההגה, כמובן, והצד שלו הוא הפונה למדרכה. זכוכית המראה הרטובה מראה לו משהו שהוא מתקשה לזהות, שני כתמים גדולים, אחד גבוה, השני קצת פחות. אחד מהם בהיר יותר, כי הוא לבוש בסוודר לבן ובמעיל אפור, עוד פרט שמצליח להשתחל אל המראה המוכתמת. עוד כמה צעדים והוא רואה גם את הכתם השני, וזה כבר בכלל לא כתם. זה מישהו, והוא לבוש בסוודר שחור. על הראש שלו יש כובע צמר כחול כהה, אבל הפנים... הפנים עדיין לא מספיק ברורים. טיפת גשם גדולה מכסה אותם, ולרגע אחד הבחור במכונית מרגיש איך כל שריר וכל וריד בתוכו מתאמץ כדי לזהות את הפנים האלה, לנסות לתת להם שם - ונכשל.

   האישה מבינה מהר מאוד מה בעלה רואה כשהיא מסבה את ראשה לאחור וצופה בהם דרך השמשה האחורית. היא פחות מבוגרת ממנו, והצוואר שלה לא כואב ולא חורק כמו של בעלה. גם הראייה שלה טובה יותר, וכשהיא מביטה בגבר היושב לידה, שנשימתו מדיפה ריח חזק של מארלבורו לייט - סיגריה של כוסיות, היא תמיד חשבה - היא שמה לב שהוא לא מרכיב את משקפי הראיה שלו. הם נשארו בבית, ככל הנראה. עוד מעט הגשם ייחלש והרוח תיפסק, וכל אותם דברים רעים שגורמים לגוף של שניהם לכאוב ייעלמו והיא תוכל לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. היא תשאף את הריח הנעים של הגשם, ותגיד לעצמה שחבל מאוד שהיא כבר לא בת עשרים ושתיים שיכולה להסתובב בקור כזה עם חולצה ארוכה וצעיף. היא יודעת גם מה בעלה יחשוב. בעלה יחשוב שחבל מאוד שהוא כבר לא מזיין כמו בגיל עשרים ושתיים, מחשבה מלוכלכת שנשארת בראש של גבר פחות או יותר לאורך כל החיים שלו. ובכל זאת, היא הסתדרה איתו.

   שני הכתמים הופכים לאנשים. האחד מהם גבוה, השני נמוך. היא מצליחה לראות שיער בלונדיני רטוב שמנסה לעוף ברוח החזקה, אבל נותר דבוק ללחייו של האדם שעליו הוא צומח. האדם הזה מחייך. לאדם הזה יש שם, יש לו משמעות. היא חושבת שהוא בן שבע עשרה, אולי שמונה עשרה. העיניים שלו ירוקות. הוא מחייך. החיוך שלו ורוד, והשיניים שלו לבנות. הוא נראה לה מאושר.

   השני, קצת נמוך יותר, זה שלבוש בסוודר הלבן ובמעיל האפור, גם הוא נראה לה די מאושר. היא חושבת שהוא ממש מתפרע עם החיוך שלו, ואחרי כמה רגעים היא מבינה שהוא נראה לה הרבה יותר צעיר ממה שהיא חשבה שהוא כשהוא היה עדיין במרחק שטישטש את שניהם. העיניים שלו חומות. החיוך שלו גם ורוד, והשיניים שלו לבנות. הלשון שלו משורבבת קצת החוצה כשהוא עושה פרצוף לבחור הבלונדיני. בתוך ליבה היא מחייכת, אבל הראש שלה עדיין מבקש ממנה לבכות. היא שוב בולעת את זה, מביטה בבעלה, מריחה את המארלבורו, וחושבת על כמה שהיא הייתה רוצה לתת בעיטה למכונית המחורבנת הזאת ולנסוע משם כדי שלא תראה את כל החלומות שלה משתקפים לצד הדרך במראה הצדדית.

   עוד כמה צעדים. הוא יושב מול ההגה, ומתחיל להבין מה הוא רואה מולו. מתרוממים, הוא חושב. מתרוממים בני זונה. "ראית אותם?" הוא שואל את אשתו, והיא מביטה בו במרירות. "מחייכים אחד לשני כמו איזה... כמו שני..." הוא עוצר, מחפש את המילה הנכונה. לבסוף הוא מוצא אותה. "כמו שני מתרוממים."

   היא לא אומרת יותר מדי. הם קרובים מספיק למכונית, והיא רואה שלשני הכתמים האלה יש גם קול. יש להם שם, יש להם משמעות, יש להם חיים. הם מדברים, והשפה שלהם, למרות שהיא ברורה לה, עדיין מתעמעמת דרך חלונות המכונית הסגורה. היא כמעט מתפתה לפתוח את החלון, לפתוח את הדלת, אבל לא. הוא יכעס. הוא יצפור בצופר של האוטו ויגרום לשני המתרוממים האלה להפסיק לחייך. היא אולי לא מבינה אותם, אבל כשהם קרובים מספיק למכונית, היא שומעת אותם צוחקים. הצחוק שלהם מספיק ברור וחזק בכדי שיחדור את הזכוכית הדקה של החלונות. הוא חודר את השמשה. והוא, למרות שהוא זקן והשמיעה שלו כבר לא משהו, יודע מצויין שזה לא צחוק של אנשים רגילים שסיפרו בדיחה. הוא יודע שזה צחוק שמח, כמו שהוא צוחק כשהוא שיכור ואשתו נותנת לו נשיקה. אבל הצחוק הזה מרתיח אותו, כי הוא צחוק של מתרוממים. זה צחוק אסור ומגעיל, ואם תשמע אותו, האוזניים שלך ממש יתקפלו.

   ואז קורה משהו לא ייאמן ממש. שני הכתמים, האחד במעיל והשני בסוודר, עוברים ממש ליד חלון המכונית שלהם. נשימתה נעתקת כשהיא מביטה בהם, קודם הבלונדיני ואחר כך השני, והיא חושבת: הם יפים, אלוהים, הם כל כך יפים. הם יפים יפים יפים יפים יפים-

   היא מבינה שהיא אמרה את זה בקול, ושבזמן שעשתה זאת, הגוש הכבד שבבטן שלה עלה בחזרה למעלה ונעץ לפיד בוער של דמעות היישר בעיניה. התהליך כבר מוכר לה: קודם הרעד מגיע. אותו רעד שמפרק את כל השרירים בניוון מסחרר שאף אחד מהכדורים שלה לא יוכל לעצור. אחר כך זה החיוך המריר ההוא, החיוך המעוקם, שנוטה כלפי מטה ומרעיד את כל מה שהנשמה שלה מורכבת ממנו. ואז העיניים מוקפות פתאום בשלוליות גדולות, וגשם מתחיל לרדת, גשם ממש, בתוך המכונית שלה, למרות שכל החלונות סגורים. היא נאנקת בשקט, ממהרת לנגב את עיניה ככל שהיא רק יכולה, רק שהוא לא יראה אותה, רק שהם לא יראו אותה - אבל הוא אפילו לא שם לב. בעלה הזה, אלוהים, כמה שהוא קר ואדיש לפעמים.

   דמעה נוספת חמקה החוצה, וחיוך נוגה, רך, עיקם את שפתיה שלה בקשת קטנה. אותו בכי מעורב בחיוך כשאישה כורעת ללדת בפעם הראשונה, מביטה בילדה שעדיין מוקף בקרום האדום וחבל הטבור הלבן עוד לא נגזר ממנו. לרגע אחד היא שומעת בראשה תזמורת שלמה של רופאים, של אחיות, של מיילדות. הקולות האלה צועקים, זה בן, זו בת. אלה תאומים... ופתאום הלב שלה נשבר. אף פעם לא היו לה ילדים, וכשהיא הביטה בשני הילדים הגדולים שעברו ליד החלון שלה, הלב שלה כאילו נקרע ונסחט על ידי מליון זוגות מספריים בלתי נראות. היא תמיד רצתה תאומים, ושני אלה שעברו עתה ליד האוטו שלה, למרות שלא היו דומים בכלל, נראו לה תאומים. הרופא אמר לה שהיא לא יכולה, כי הבטן שלה... הבטן הארורה שלה...

   אחר כך, הכל קורה מהר נורא. הבלונדיני היפה, זה עם העיניים הירוקות הגדולות, מפסיק ללכת. הצחוק שלו ממשיך להתגלגל. השני, לעומתו, ממשיך ללכת. הוא אפילו לא שם לב, והיא חושבת שזה קצת מזכיר לה אותה ואת בעלה, הזקן הנאד הנפוח הזה. היא מביטה בהם, ורואה שירוק העיניים הזה מביט בה. היא מחייכת לו בנשימה עצורה. הוא מחזיר לה חיוך, אבל עיניו, שהיו ממוקדות בה לרגע אחד ומהיר, נורות חזרה אל הבחור השני שממשיך ללכת. לרגע אחד וכואב היא מבינה שהוא כלל לא הביט בה, לא באמת התמקד בה, רק העביר עליה את מבטו כדרכם של נערים... ואז הבלונדיני הזה מתחיל לרוץ במהירות, והוא רץ מהר מהר מהר, אלוהים כמה שהוא מהיר, והשיער שלו מתנופף ברוח מתחת לכובע כשהוא קופץ, שתי ידיו נתמכות בכתפיים של הבחור השני במעיל האפור והוא בתוך שנייה כבר על הגב שלו. והבחור במעיל האפור, זה שיש לו שם, שיש לו משמעות, הוא צוחק... אלוהים, כמה שהוא צוחק! ואיזה צחוק יש לו, היא לא מאמינה. ועוד דמעה נוחתת. והיא שוב חושבת כמה שהם יפים. היא גם אומרת את זה.

   הראייה שלה מיטשטשת, וכשהיא מנגבת את העיניים שלה ושבה במהירות להביט בהם, כאילו היו סצינה חשובה בסרט גדול ויקר בקולנוע, היא מגלה שהם כבר רחוקים. הבחור במעיל האפור רץ מהר, מהר... הוא רץ כשהבלונדיני רוכב מעליו, מניף את הכובע שלו באוויר, מסובב אותו ביד אחת. היא שומעת אותו צועק "דיו!" ושוב צוחק, ואז שניהם מסתובבים בעיקול הרחוב, והיא כבר לא רואה אותם יותר.

   "הם היו יפים, נכון?" היא שואלת את בעלה. הפעם הוא שומע אותה, וכשהוא מסתובב לעברה, היא רואה שהוא בוכה. היא אף פעם לא ראתה אותו בוכה, אלוהים. גם לא כשהודיעו להם שלא יהיו להם ילדים, ונתנו להם מספר טלפון של חברה גדולה לאימוץ. היא הביטה בו, והוא לא אמר דבר. הוא רק הניד בראשו, ובתוך תוכה ידעה שהוא מהנהן בליבו. היא לא הייתה צריכה את התשובה שלו כדי לדעת דברים כאלה. הוא קרא להם מתרוממים כדי לעצור את הדמעות, עכשיו היא ידעה. הוא עשה את זה רק כדי למצוא בהם משהו רע. משהו שלא יהיה מספיק טוב כדי לגרום לו לבכות.

   אחרי חצי שעה הגשם פסק. חורף מחורבן, קיץ מחורבן, סתיו ואביב מחורבנים. זה לא שינה לה יותר מדי. זה גם לא שינה לו. הם היו מבוגרים מכדי שדברים כאלה ישנו להם, בטח לא שטויות כאלה שרואים דרך המראה ודרך החלון. כשהיא הלכה לישון, מאוחר בלילה, הגב שלה כאב. היא לקחה כמה מהכדורים שלה, והבטיחה להתקשר מחר לרופא. רעיון מטורף ניצת בראשה, ובעיני רוחה היא ראתה אותה ואותו הולכים על המדרכה ומדברים. היא תעצור מלכת, ותראה אותו מתקדם, ותרוץ לעברו, מהר מהר... והגב שלה לא יכאב בכלל כשהוא ירים אותה וירוץ איתה עד לעיקול הרחוב. לא יכאב בכלל.

הסיפור משתתף בתחרות הכתיבה "כנגד כל הסיכויים"

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10418900