פשוט המשך לכמה קודמים...

איכס. אני מגעילה את עצמי.

יומיים ברצף של בולמוסים מזדיינים ועוד אחד ביום חמישי.

מנסה להגיד לעצמי שמחר זהו, מחר צום, מחר מפצים על זה.

ומחר אני רק אוכלת עוד יותר.

זה קורה לי הרבה בתקופה האחרונה...אני לא מצליחה לשלוט על הקיבה פתאום...

עד לפני לא מזמן לא הייתה לי בעיה לצום בכלל, אבל עכשיו אני מתחילה לקבל את ההרגשות שהיו לי מזמן, בימים ששקלתי מעל 60.

כל הזמן מרגישה תחושה של רעב, אפילו אחרי אוכל, כל הזמן רוצה להכניס עוד משהו לפה, מתפתה לדברים, פאק. מה לעזאזל קורה לי.

אני נהיית חלשה...פיזית וגם נפשית...אני מרגישה שאני כבר לא יכולה יותר...

אני מרגישה שאני שוב חוזרת להיות נתינה של האוכל...אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי...אני לא יודעת מה קורה לי...אני מרגישה כ"כ חרא...

אני לא מסוגלת לעשות כלום כבר.

אני רוצה פשוט להישאר במיטה כל היום כדי שאני לא אצטרך לאכול יותר.

אסור לי לאכול...למה אני אוכלת? למה אני כזאת פרה שמנה ומטומטמת שחייבת לסגוד לאוכל המזדיין הזה? למה אני חייבת לאכול כל הזמן ואחרי זה לבכות על זה ולאכול שוב?

אני שמנה. אני מטומטמת. אני שמנה. אני מטומטמת. אסור לי לאכול. אסור לי. אסור לי. אסור. אסור. אסור.

די לאכול. די כבר. אני רק הורסת את עצמי ואת כל מה שבניתי ועשיתי.

אני מטומטמת.

הייתי שמנה ואני תמיד אשאר שמנה. הראש האידיוטי שלי לא מסוגל לשלוט בבטן.

הלוואי שאני אמות.

כבר אין לי בשביל מה לחיות יותר ונמאס לי.

אני אוהבת רק בן אדם אחד וגם ככה בזמן האחרון המצב בינינו בזבל, ואין תקשורת ואין כלום.

אני בטוחה גם שהוא לא אוהב אותי.

אני לא מאשימה אותו.

אף אחד לא אוהב אותי.

אף אחד לא מסוגל לאהוב אותי.

אף אחד לא יכול לאהוב אותי.

איך הם יאהבו אותי? אני שמנה. אני איומה. אני פרה מגעילה ומטומטמת.

אני מגעילה את עצמי. פשוט מגעילה.

אני לא רוצה לדעת כמה עליתי.

הלוואי שאני אמות כבר.

דביק, אידיוטי, חסר פואנטה, ובמילה אחת,

סתמי.

בזבוז לא נחוץ של ערב יפה ושל 35 שקלים.

המלצתי האישית, אל תראו.

הייתי בכ"מ במצברוח רדוד לקראת הערב הזה, והסרט לא שיפר כלום או עודד אותי, כמו שבדר"כ סרט טוב אמור לעשות.

הדבר היחיד שאפשר ללמוד מהסרט הזה ובאמת ליישם בדיאטה [שדרך אגב, למרות כל ה"תמיכה" העצומה שקיבלתי בעקבות הפוסט הקודם, החלטתי להמשיך כי אני עדיין לא אוהבת את הגוף שלי ואני חייבת להמשיך ולהשלים את זה בשביל עצמי הפעם.] היא דווקא שיטת הטיפול במכורים לשופינג בסרט, ובמיוחד מהמשפט "האם אני באמת זקוקה לזה?"

אפשר להגיד שבולשיט פסיכולוגי כזה או אחר דווקא כן עוזר במקצת, חייבים להודות שזה גם חלק מהתהליך...

ואולי הגיע הזמן שבאמת פעם אחת מזה תחילת הדיאטה שאני אנסה ממש להתמודד עם כל הפיתויים ועם החולשות שלי בדיאטה, במקום להדחיק אותם ולהתחבא מהם כל פעם שרואים...כי בתאכלס, אני אתקל בהם עוד הרבה פעמים בחיים, ויהיו פעמים שאני לא אוכל להתחבא מהם או להעיף אותם, אז אולי הגיע הזמן להתמודד.

אני צריכה ללמוד להגיד לא.

אני צריכה ללמוד להיות מסוגלת לעמוד מול הפיתויים האלה בצורת שוקולד או תפוצ'יפס או שיהיה, ולשאול את עצמי אם אני באמת צריכה את זה? אם זה באמת שווה את זה...אחרי כל מה שעשיתי?

ופשוט להגיד, לא.

ופה בא החלק הכי קשה אצלי...ה"לא" הזה...

אלוהים אדירים. אני נשמעת כמו איזו מטורפת...או מכורה לאוכל...

טוב בעצם, אפשר להגיד שאני מן שילוב מעוות של שניהם.

לא יודעת, בכל זאת, למרות שאני לא מאמינה בכל השטויות הפסיכולוגיות האלו, אבל אני באמת מאמינה שהפעם זה עשוי באמת להועיל לי לשם שינוי, כי כמו עם פחדים, אם תדחיקו אותם הם לעולם לא יעזבו אתכם ורק יגדלו...

החכמה האמיתית היא להתמודד.

ואם הפחד שלי הוא מאוכל, משומן, מלהשמין, אני חייבת להתמודד איתו ולהגיד לעצמי,

שלא. שאני לא באמת צריכה את זה. זה לא שווה את זה. לא אחרי כל מה שעברתי ועשיתי.

בסוף אני עוד אגמור באברבנאל.

היה לי בולמוס אידיוטי לפני כמה דקות שהתחיל מבננה שלא הספקתי לאכול בבי"ס, שהרסה את כל איזון ה-לאכול-כל-שעתיים שלי, והמשיך כשהתחלתי להתנפל על שוקולד מקולל. קינדר בואנו ליתר דיוק.

בד"כ אין לי בעיה כזאת עם בולמוסים, כי אני מכריחה את אמא שלי לא לקנות מתוקים או חטיפים למיניהם, כי זו החולשה שלי.

בגלל זה אני שונאת שיש אותם, ובחג הדבילי הזה כל כך שמרתי ששום משלוח מנות או מה לא, לא יכנס לבית.

אבל בדיוק לקראת הסוף קיבלנו אחד מחברים של אמא ולא יכולתי לעשות כלום.

את החטיפים מיהרתי לדחוף לאמא אבל כל השוקולדים מצאו עצמם במקרר.

בגלל זה שלשום היו לי את האוזני המן האלה לאכול, שאף פעם לא היו מוצאות את עצמן אצלי בבית לולא משלוח המנות המקולל.

בגלל זה כשפתחתי את המקרר וראיתי קינדר בואנו, ידעתי תוך כדי הסתכלות בקלוריות שזה לא משנה, שאני אבלוס אותו בכל מקרה.

הבעיה אצלי היא שאני יודעת שאסור, אבל אני משכנעת את עצמי שמותר, ושזה בסדר ולא נורא, ואז מתייסרת.

אחרי זה, זה כבר הפך למטורף.

פשוט חיפשתי דברים שאסור לי, ואכלתי.

לקחתי קראנץ' שוקולד ,שלא נגעתי בזבל הזה כבר חצי שנה אולי, ואכלתי עם חלב תוך כדי שאני רועדת ומשכנעת את עצמי שמותר לי, שזה בסדר.

אפילו כמעט לקחתי חלב 3% במקום ה-1% שלי, בטענה ש"התגעגעתי לטעם". אני פשוט מגעילה את עצמי.

זה היה נמשך אילולא אמא שלי היתה מתקשרת אלי כל חמש דקות כדי לברר איתי משהו.

באיזושהי דרך מעוותת אני מניחה שאני צריכה להודות לה.

אחרי זה ישר רצתי לשירותים ואמרתי "היום אני מצליחה. אני חייבת לעשות את זה בשביל עצמי" ועוד משפטים מעודדים/מעוררי רחמים שכאלה.

עם המברשת זה לא הצליח אז ניסיתי עם שתי אצבעות.

בפעמים הראשונות זה לא הלך אבל דחפתי, ודחפתי, והשארתי את האצבע בפנים בזמן שהשניה דוחפת את האחורה של הלשון למטה, כדי שיהיה יותר קל.

ראיתי שיוצא טיפה, ממש טיפה, וזיהיתי את השוקולד.

אז עשיתי שוב.

הרוב יצא רוק...ואז יצא לי טיפה אדום, ואני זוכרת שקראתי איפהשהו שזה עלול לקרוע את הושט אפילו מהפעם הראשונה, ואז כשקראתי חשבתי "אה, בולשיט", אבל באותו רגע שראיתי את זה בכיור נבהלתי והפסקתי.

עכשיו אני חמש דקות אחרי זה, ואני מנסה לבלוע מים וזה די כואב לי, ואני היפוכונדרית נוראית, שזה בכלל לא עוזר.

אני יודעת שאני סתומה, טיפשה, מפגרת ומטומטמת, אבל תמיכה נורא תועיל לי עכשיו...בבקשה.

פאק, מה לעזאזל עשיתי.