קניתי לי חופש.

זה הולך ככה להימשך?

שארצה שנדבר בכיף..ואחליט שכן לבוא ולדבר

 בלי שכל הנושאים שלא ארצה לגעת בהם יעלו.

ונסיים את השיחה בחוסר חיוך

 ועוד רגע דמעות

 ופה ושם אצלי עצבים על רגע שידעתי שיגיע,וכי הוא צפוי.

המשפט,או המילה השלילית.

אז זה באמת ככה הולך להימשך?

 אולי להפסיק לעשות את ההחלטה הזאת?

מחר טיול שנתי. טיול.כיףכיף.3>

 הסופש הזה היה טוב,

אבל מבחינת רגשות היה..כל כך.. כואב.

לא כיפי.שעוד שניה בכיתי.ניפגעתי בצורה מסויימת.

ואני מדחיקה.

שיהיה לי לבריאות.

הלב שלי כבר ייקרוס

ויחד איתו גם הגוף שלי.

 הכתיבה שלי היא לעולם לא מאורגנת.

היא פשוט  באה.

הבנתי כמה דברים היום.

 אני כבר ממש ממש לא עם ה"חברה הטובה" שלי..

התרחקתי.וטוב לי עם זה.[אני חושבת]

 הבנתי שכל אחת ואחד דואג לתחת האישי שלו,לאינטרס שלו.

כל אחד ייגרום לעצמו להתפתח לבד בלי לקרוא לאחר.

 יש לי חברה,שפשוט...אין אדם ממנה שלא נדחף.

כי בכל מקום,בכל טקס,בכל משלחת,היא תמיד "ה..".

וזה טיפלה מגעיל,כי זה מתחיל להיות מתנשא.

ויחד עם זאת,גמאני איפשהו נואמצ,ואיפשהו בטקס..וכאן או שם.. אבל אני מוותרת על דברים שעוברים בדרכי.ונותנת לאחרים. וגם כשאני שם בטקס אני אומרת "תקשיבו יש גם את..נהננה" ואצלה זה ...כלום.לשתוק.רק היא-היא-היא-והיא. מגעיל קצת.לא אהבתי.צעד אחורה. לפני כמה ימים באו כמה אנשים לבית הספר שלנו,כי הבית ספר שלנו בתחרות..אז ייצגנו אותו. היא באה לדבר,והמילה שיותר מכל שמעתם זה "אני". אין,אני לא יכולה לרגע להגיד יותר מידי אני. זה תמיד יהיה ביחד.אנחנו.עשינו.לנו. אז שיהיה.

קצת קשה לומר מה הרגשות שלי היום.

ההגיון שלי עובד בצורה נכונה ביותר. אני יודעת שאי בדרך הנכונה.הטובה לי. אבל יש לי חלק בפאזל ההגיון שחסר. וכניראה שהוא הולך להיות שם,ולהשלים את הפאזל.רק שאחליט כבר..דאמט.

לפעמים, כשאני פשוט שומעת מוזיקה,ואני מרגישה מתחים/לחץ/או אפילו משהו מעיק כזה.. התנועה אצלי מרגיעה. הקצב מתחיל ביד..ועובר לאט לאט למעלה ומתפשט בכל הגוף. אני לא יכולה בלי לרקוד,לזוז,להתנועע.

ובנימה אופטימית זו, בא לי לומר לחלק מהאנשים שהיו מסביבי, לכו להזדיין.עברתי אותכם.ולא תפגעו בי יותר,ולא תתנו להרגיש נחותה. אני שלמה עם עצמי.