קניתי לי חופש.

הבנתי את זה.

אני פשוט "אמשוך" אליי את כל הדברים הטובים.

וזה הולך ככה, מחשבות חיוביות ושינוי התפיסות השליליות.

 ותאמינו או לא, זה הולך מצוין עד עכשיו!

זה הפואנטה. וזה גאוני.

בא לי לכתוב איזה משהו שבראש אצלי המון זמן(:

אחחח, טוב לי ,אנשים.

 טוב לי עם עצמי.

 טוב לי לחייך כל בוקר!

טוב לי לבוא לבצפר ולצחוק ולעשות שטויות.

 טוב לי השטויות שלי! טוב לי לדבר עם בייב ולצחוק איתו על השטויות שלנו.

טוב לי ביחד.

טוב לי לעמוד על שלי.

טוב לי סופסוף לדעת מה אני רוצה מעצמי.

כל כך טוב לי עם עצמי עד כדי כך שבא לי לחבק את עצמי.

חחחח,זה נשמע כזה אגואיסטי לרגע. אבל זו ההגדרה.

טוב לי עם איך שאני נראית,ואני שלמה עם עצמי לחלוטין.

אני יודעת שכאשר אני נמצאת בכישלון,אני יודעת למצוא וללמוד ממנו את המירב.

וזה מה שהופך את הרגע הקטן הזה-שהוא שלילי-לרגע גדול יותר,ומעצים יותר-לחיוב.

 נמאס לי  מהשיחות נפש האלה,ונמאס לי לחשוב על בעיות של אחרים ואיך לפתור אותן.

או יותר נכון,

נמאס לי מהעומק של כל דבר בעולם.

עושה לי טוב כל פעם לצאת עם מוזיקה מקפיצה באוזניים,ולא לשמוע כלום,

ללכת ולעבור את כל העיר,עם מוזיקה שעושה לי טוב וגורמת לי לחייך.

אני כבר בלי שאני שמה לב לא יכולה לשמוע את השירים האלה(ומי בנינו לא מכיר)שגורמים פתאום..לחשוב על העולם,ומי אני,ו..וואי איזה עולם חרא ונהנהנהננה.לא!

לא בא לי אותם.ואני מעבירה אותם.

אני עושה,ואני מושכת אלי רק מה שגורם לי לטוב.

קיצר אנשים, טוב לי.

וזה הפוסט הכי אבל הכי מאווללתררר שיצא לי בחיים.

פעם אחרונה לפוסט כזה-

כן!כן!כן!

אחרי שבועות,שאני חושבת עם עצמי על המון דברים,ובעיקר עלינו.

 אני הולכת עם החלטה כל הדרך, וזה אתה ואני.

אמנם ההגיון והרגש חשבו אחרת,אבל אני שמחה שזה ככה היה.

 וכמו שאמרת,לא צריך לחשוב אם כן או לא,

צריך לדעת.

 ואני יודעת גל.

אני אוהבת אותך גל.3>

ואני יודעת שאנחנו ביחד לא משנה מה.

ואני איתך. תמיד.

תודה רבה רבה על ההקשבה,התמיכה,על הרגעים הקשים,על הכל..בזמן שלא ידעת מה קורה,

בזמן שאני לא יודעת מה קורה עם עצמי.

אבל מה שבטוח,שאני מגיעה עם המון המון תובנות,ביטחון,דרך שאני רוצה בה.

ואתה חלק ממנה.
רצתי לבקש סליחה.
סליחה שלא במוגע "שיחקתי" ברגשות שלך.
ואת האחרון,האחרון...שארצה.
סליחה שלא החלטתי וישבתי לחשוב.

בייב,

                      תוכל לקבל אותי בחזרה ?

זה הולך ככה להימשך?

שארצה שנדבר בכיף..ואחליט שכן לבוא ולדבר

 בלי שכל הנושאים שלא ארצה לגעת בהם יעלו.

ונסיים את השיחה בחוסר חיוך

 ועוד רגע דמעות

 ופה ושם אצלי עצבים על רגע שידעתי שיגיע,וכי הוא צפוי.

המשפט,או המילה השלילית.

אז זה באמת ככה הולך להימשך?

 אולי להפסיק לעשות את ההחלטה הזאת?

מחר טיול שנתי. טיול.כיףכיף.3>

 הסופש הזה היה טוב,

אבל מבחינת רגשות היה..כל כך.. כואב.

לא כיפי.שעוד שניה בכיתי.ניפגעתי בצורה מסויימת.

ואני מדחיקה.

שיהיה לי לבריאות.

הלב שלי כבר ייקרוס

ויחד איתו גם הגוף שלי.

 הכתיבה שלי היא לעולם לא מאורגנת.

היא פשוט  באה.

הבנתי כמה דברים היום.

 אני כבר ממש ממש לא עם ה"חברה הטובה" שלי..

התרחקתי.וטוב לי עם זה.[אני חושבת]

 הבנתי שכל אחת ואחד דואג לתחת האישי שלו,לאינטרס שלו.

כל אחד ייגרום לעצמו להתפתח לבד בלי לקרוא לאחר.

 יש לי חברה,שפשוט...אין אדם ממנה שלא נדחף.

כי בכל מקום,בכל טקס,בכל משלחת,היא תמיד "ה..".

וזה טיפלה מגעיל,כי זה מתחיל להיות מתנשא.

ויחד עם זאת,גמאני איפשהו נואמצ,ואיפשהו בטקס..וכאן או שם.. אבל אני מוותרת על דברים שעוברים בדרכי.ונותנת לאחרים. וגם כשאני שם בטקס אני אומרת "תקשיבו יש גם את..נהננה" ואצלה זה ...כלום.לשתוק.רק היא-היא-היא-והיא. מגעיל קצת.לא אהבתי.צעד אחורה. לפני כמה ימים באו כמה אנשים לבית הספר שלנו,כי הבית ספר שלנו בתחרות..אז ייצגנו אותו. היא באה לדבר,והמילה שיותר מכל שמעתם זה "אני". אין,אני לא יכולה לרגע להגיד יותר מידי אני. זה תמיד יהיה ביחד.אנחנו.עשינו.לנו. אז שיהיה.

קצת קשה לומר מה הרגשות שלי היום.

ההגיון שלי עובד בצורה נכונה ביותר. אני יודעת שאי בדרך הנכונה.הטובה לי. אבל יש לי חלק בפאזל ההגיון שחסר. וכניראה שהוא הולך להיות שם,ולהשלים את הפאזל.רק שאחליט כבר..דאמט.

לפעמים, כשאני פשוט שומעת מוזיקה,ואני מרגישה מתחים/לחץ/או אפילו משהו מעיק כזה.. התנועה אצלי מרגיעה. הקצב מתחיל ביד..ועובר לאט לאט למעלה ומתפשט בכל הגוף. אני לא יכולה בלי לרקוד,לזוז,להתנועע.

ובנימה אופטימית זו, בא לי לומר לחלק מהאנשים שהיו מסביבי, לכו להזדיין.עברתי אותכם.ולא תפגעו בי יותר,ולא תתנו להרגיש נחותה. אני שלמה עם עצמי.